אחרי שהקול שלו מעיר אותי ואני יורדת מתוך שינה ולוקחת אותו בפה וחם לי ואני מזיעה, ואחרי שהוא ממלא לי את הפה ואחר כך את הגרון ואז מעמיד אותי על ארבע כדי שיהיה לו נעים יותר, אני רוטנת על הפרידה מהפוך כי בכל זאת אמצע ינואר וקר ואז הוא נכנס הכי עמוק שאפשר. אחרי שאני נחנקת ומשתנקת ומתחילה לחרחר ומנצלת הזדמנות לגמוע אויר בשלוקים גדולים כי עוד רגע הוא יכנס שוב ואחרי שהוא הופך אותי ומפשק ונכנס ואז נכנס עוד קצת ושורף לי וכואב לי וקשה לזכור לנשום והחדר מתמלא בריח שלי והוא בוטש בי ואומר לי לגמור וגומר איתי ביחד, אני לא יכולה כבר להתעלם מהעשן הסמיך שממלא אותי כבר כמה זמן ושאני לא יודעת מה לעשות איתו והצורך הזה בדשדוש במים עכורים והיטלטלות שכותשת ומחריבה, וגורמת לי להשאיר סימני צפורניים על הקירות. הפעם אני מצליחה לבקש נסיעה.
הוא שואל לאן.
אני מחייכת ועונה מטה. נסיעה מטה.
אז הוא מספר לי באוזן, כאילו כדי שלא ישמעו את הדברים הגסים נורא שהוא מתכוון לעשות בי כשהמלחמה הזו תהיה גמורה כבר על בטוח. ואני נחרדת ומזדעזעת וכואב לי למפרע ובכל זאת מתפתה לא להציע למפרע שם חיבה לסחבה שתישאר ממני כשהוא יגמור. אני רגילה להתנגד כי אחרת לא אוכל להראות את עצמי חזקה אל מול העקידה, החריכה, הפתיחה, הבטישה, הריור, ההשפלה, השיער הנמשך בכוח,החור המורחב והשורף והפטמות הדואבות. אני מנסה להיות חזקה אל מול הדמעות והשנאה וההנאה שלו מהתסכול שלי, שלא לדבר על הצרחות שבטח יהיו שם, הסטירות שמנערות את המוח ממקומו והראי. הוא תמיד מציב בפני ראי כדי להראות לי באור מלא את שארצה לקבור בלי להשאיר זכר. הוא בטח יחבר אלי את הרצועה, אני מכירה אותו. הוא לא יוותר על הרעשים שאני עושה כשאני משתנקת, ולא על סימני החנק בצוואר. אני חושבת על השרירים הכואבים, על איבוד צלם, על תהום היאוש הבלתי נגמרת כי הוא תמיד ממצה אחרי. אני חושבת על הרגע שהוא יתיר אותי מכבלי. אני יודעת שהוא לא יניח לי כל כך מהר. אני חושבת על איך שאני בטח לא אבין מה שהוא אומר והוא יאבד סבלנות ויגרור אותי מהשיער למקלחת ואני כבר לא יכולה להיות חזקה אל מול כל זה. זה חזק ממני ואני נכנעת וכאשר אבדתי אבדתי, אז אני מתפלשת בשלולית הביוב שהוא נותן לי ומתחננת מראש ומתפוצצת כשהוא מרשה עד רעד לא רצוני.
אחר כך הוא מזיין אותי שוב, ואני גומרת איתו שוב, הפעם מהכוס, וסוגרת כל אורגזמה אפשרית.
טוב שהמלחמה נגמרת והבקרים חוזרים לסורם.
לפני 15 שנים. 19 בינואר 2009 בשעה 18:35