אני יוקצת טבעית כבר בתחילת הלילה כי זה לא מרפה ולא נותן לי להמשיך לישון. פרפראזה על הערב ההוא, רק שהפעם זה האדום שכן שנשאר בשולי הכוס, או בפילטר הלבן. אני לא יודעת להחליט אבל לבי נוטה לצלליות של עשן על הקיר. כמה שאני זקופה, אתה חצי מטר מעלי, כמו שתהיה חצי מטר מעלי עוד מעט כשתפרק לי את הצורה. אני לובשת שוב שמלה שחורה, כאילו באתי לשכב איתך, ועל השולחן קערה של תותים. התחכמויות בשוקולד, משחקים בקצפת ואני יפה וזקופה ומקריאה על הברכיים: תותים, תותים, הפה שלי מלא תותים. ואתה דוחף לי עוד ועוד עד שכולי נוזלת עסיס אדום כהה, ארגמני, וזה עושה לך נעים, לראות מדמם ונוטף. זה עושה לך את המבט הזה בעיניים ואת המבט ההוא במכנסיים, וכשהשיר יגמר, אותי לא יעלו חוטים בלתי נראים או נראים. אתה עושה את עצמך כאילו אתה לא שם לב לפסים הדביקים במורד הצוואר והסנטר. עוד בדל נמעך במאפרה, ואני שמה את חיי על כך שאין כאן תקנה, כי באמצע שיחה על פוקו מהשיעור של מחר אתה מוריד לי סטירה. הדמעות בעיניים לא יגזרו לי את חוט המחשבה, סימן קריאה. אני מחייכת, ממשיכים מאותה נקודה. ואז שוב האיבוד הנפלא, ואתה יודע הרי איך אני אוהבת, חזק וקשה. ואני רוצה לצרוח, בבקשה, אל תפסיק. זיין לי את המוח. תבעל, תהנה, תפרק, אומן מוכשר. ואז תכניס לי יד מתחת לשמלה ואני אקריא לך, מעט בנאלי אבל מדוייק. תבוא לשכב איתי כמו אלוהים, ובנונשלאנט של אלוהים תפתח את הרוכסן תגיד לי בואי לפה, מזדיינת קטנה, תפתחי את הראש ותראי לי את התחת. האדום שעוד נשאר על השפתיים ישאיר טבעת ועוד טבעת על הזין, ותרצה לראות איך מתנזל ממני גם לבן, ואני אדום ולבן וורוד ושחור ומתוק ודביק ושקוף ואני כבר מראש מסיטה שיער ומותחת צוואר שמפתה לנעוץ בו מוקדם מדי שיניים, וריח חריף עולה פתאום וממלא את החדר.
לפני 15 שנים. 26 בפברואר 2009 בשעה 22:24
