אולי, כשאתעורר ואקרה את מה שכתבתי אקלל את הרגע ואת הסקוטים שהמציאו את הוויסקי.
אבל עכשיו, אני רואה אז זה כדבר הכי נכון לעשות.
ברוסית יש פתגם: "מה שאצל אדם צלול בראש, אצל השיכור על הלשון" וזה אומר... טוב, תבינו לבד מה זה אומר.
אני חוזר מערב הזוי שהיה אמור להתחיל ולהסתיים אולי בכוסית, שתים של וויסקי עם מכר נחמד.
סתם, לשבת, לדבר ולהעביר את הזמן.
בסוף המקום היה סגור והחלטנו ללכת למועדון.
דיכאון של הצהריים חזר שוב. הזיכרונות מלפני שנה הציפו את מוחי. ולמרות שכמות האלכוהול לא הייתה "רצינית", אני שיכור.
והדבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו עכשיו, זה על אהבה.
כמו שאנדרומדה הגיבה באיזה בלוג, הדומים לא בוכים... אני יושב והדמעות יורדות בלי שום שליטה.
שוב האין מיש... שוב ההרגשה שכל מה שיש לי לא שווה אגורה.
את, את אשר אפגוש אותך, אכבוש את ליבך ואת את ליבי...
את, אשר כול עולמי ישתייך אלייך ואת תשתייכי לי.
איפה את?
זעקה מבפנים!
שוב לתרגם איזה שיר או לכתוב חדש?
שוב לקבל הודעות מהסוג: "אתה מקסים", "הפרופיל שלך הכי מעניין שקראתי", "אדוני" וכו'
לא מעוניין! לא מעוניין בשום דבר שלא בא מהלב. לא מעוניין בניסיונות. לא מעוניין להיות זה שקורע לך את כרום הבתולים לחיי הבדס"מ.
מה זה הפוסט הזה?
פלצנות! פלצנות של מישהו שיכור..... המחפש אהבה ולא סתם מציצה בחדר צדדי בידיעה שאני לא הראשון ובוודאי לא האחרון שלה להערב.
כמה ימים ואני אמחק את הפוסט הזה...
אתכן הסליחה!
לפני 17 שנים. 27 בספטמבר 2007 בשעה 3:28
