החיים הם ספיראלה אחת גדולה.
מעגלים, מעגלים...
לא סתם אומרים שבחיים הכול חוזר, הכול בומרנג.
הרי שאתה תמיד חוזר לאותה נקודה, אך שלב אחד קדימה.
אתה יכול להביט אחורה ולזהות שהייתה פה. אולי הפרספקטיבה תשתנה?
אולי הצבעים יהיו שונים אבל הכול אותו דבר. וכך, אם בהיקף הראשון של הספיראלה
לא יעשו מאמצים, לא יושקע מחשבה על העתיד, אנחנו נשאר באותו מצב.
השנים יקדמו אותנו בספיראלת הזמן, אבל שום דבר מעבר לזה.
אני מרגיש את ריח מעבר המישור.
הוא מתקתק, הוא מזמין, הוא זוהר... אבל יש משהו שצועק ליד האוזן: "עצור!"
"עוד לא השלמת את המישור הזה!" ואני... מה אני? מנסה לשחות נגד הזרם בשביל להאט את הזמן.
יש עוד מלכה רבה במישור הנוכחי. ואני מתחיל להיחנק. הידיים חותרות בכל הכוח נגד הזמן.
זמן, זמן... מה יעצור אותו? שאלה נצחית שאין עליה תשובה...
ואולי, אולי לכל אחד יש את המנגנון האטה שלו?
אולי כל אחד יכול לעצור את הזמן שלו?
אולי "זמן" זה משהו אינדיווידואלי?
כל אדם אלוהים בשביל עצמו!
אז אולי כל אחד חיי במישור משלו? חוקים משלו?
ואני... אני אמצא את המנגנון שלי, את המנגנון שיעצור או לפחות יאט לי את הזמן.
והמנוחה, היא מחכה לי בהיקף הבא. הריח המתוק, האור... זה המנוחה!
נ.ב.
הרעיון המרכזי אינו שלי.
לפני 17 שנים. 5 באוקטובר 2007 בשעה 18:58