למה החיים הם לא סרט הוליוודי?
למה כשמשהו מתחיל טוב, אתה אינסטינקטיבית יודע ש Happy End לא יהיה פה?
למרות זאת, משהו שמתחיל בצורה הזויה, עתידו להיהפך למשהו טוב.
אני מנסה לחפור בזיכרוני, וכל מה שאני נתקל בו, זה החוקיות הזו.
הלימודים... כמה פעמים התחלתי ועזבתי. החלפתי מקצועות... ולבסוף זה נגמר לא רע בכלל.
מצד שני, אחת העבודות הקודמות שלי, אחרי רעיון עבודה חזרתי הביתה מאושר. הינה, התגשם חלומי!
ומה? אחרי שלושה חודשים לא הפסקתי לחשוב איך אני בורח מהמקום הזה.
אז מה עכשיו? מראש לשלול כל מה שמתחיל טוב? או לעשות הכול רע מלכתחילה?
אממ... מחשבות לא עוזבות אותי. שאלת השאלות "למה"!
זו שאלה שכול ילד שואל מיליון פעם בילדות עד שלהורים נמאס לשמוע את המילה הזו.
זו שאלה שכל מבוגר שואל את עצמו עד שלא מתייאש מחוסר יכולת לענות.
זו שאלה שכל זקן שואל לפני סוף חייו.
אז למה החיים הם לא סרט הוליוודי?
אם הם גם ככה קשים, למה אנחנו מקשים עליהם עוד יותר?
אתגרים? האומנם?
שירבו אתגרים אמיתיים!
לפני 17 שנים. 8 באוקטובר 2007 בשעה 20:37
