רוח מדבר של תחילת הקיץ שזורה עדיין בנימי קור דקיקים, נושבת מן הים.
הוא עומד עם הגב אלי; כפות ידיו אוחזות במעקה המרפסת, צללית שחורה על רקע הלילה.
אני לא ממהרת, רושמת את דמותו בזיכרון, מושכת עד הקצה את הכמיהה אליו, שבעוד רגע תתממש לקולות ולמראות ולמגע.
הפליאה על כך שהוא רוצה אותי, עדיין רוצה; תמיד רוצה; אחרי כל הזמן הזה, קושרת לי קשר בבטן, ושוטפת אותי בתחושה של תודה, של הודייה, של קדושה כמעט. אני עוצרת מרחק פסיעה ממנו;
"באתי".
הוא מסתובב אלי, וברגע שאני פוגשת בעיניים שלו, ברגע שנקשר הקשר, כאילו לא חלף זמן, ואותה לשון של אש נשלחת ממנו ושורפת ומושכת אותי אל הצעד האחרון שמפריד ביננו.
"באת", הוא מפטיר, והיובש של הקול שלו מתריס כנגד הרוך שבעיניו, ואני נעמדת במקום. נבוכה פתאום.
"באת".
הוא מציין עובדה, לא יותר, ואני בולעת חזק. הרגע הזה שבו הוא שם ביננו את החיץ תמיד מגיע מוקדם מדי, תופס אותי לא מוכנה, מקפל אותי כמו מכת אגרוף לרחם.
העיניים שלו נודדות על הגוף שלי, מערטלות אותו , והירוק שלהם הופך כבד וכהה ושחור וממוקד.
"כלבה" הוא צוחק, והקול שלו זר ומרוחק. "אני הולך לקרוע אותך".
הלב שלי הולם חזק והלחיים מתלהטות, הגסות של המבטים שלו, של המילים, מטלטלת אותי, מפרקת את כל הקיים, מצליפה במקומות שקשה לי לספוג.
הוא ממתין, מביט בי בזמן שאני מעכלת, בזמן שהנפש שלי קורסת אל המקום של הבטלות שבו הוא רוצה לקחת אותי.
"מי את?" הוא שואל אחרי רגע ארוך.
אני לוחשת לו שאני הזונה שלו, והפנים שלי מושפלים בפניו, מוסטים הצידה. הוא לא מתעקש איתי, רק מיישר לי את הפרצוף בשתי סטירות שמקפיצות שטף של דמעות לעיניים ומרעידות לי את כל הגוף.
הוא עדין איתי עכשיו, נוטל את כפות ידי בשלו, מצמיד את כריות אצבעותיו לשלי אחת לאחת, בזהירות, בסבלנות, כאילו הוא מטפל בחפץ שביר. הלחץ הקל של אצבעותיו על שלי קל כנוצה, בלתי מורגש כמעט, אבל הוא שולח בי צמרמורת, והברכיים שלי מתפוקקות, ואני קורסת, וכורעת לפניו , מחוברת אליו בקצוות האצבעות ובקשר העיניים שנתלות בפנים המוכרים , בתווים הכבדים, בגבות השחורות והסמיכות שמשוות לו מראה של פיראט.
כשהוא מנתק את עצמו ממני, ומותיר אותי על הרחבה החשופה של המרפסת , הגוף שלי נוהם ומתקומם, רעב למגע שלו , הפטמות מכווצות מהתרגשות , ורטיבות הבד הדק של התחתונים מצמיד אותו אל השפתיים הרכות שמתנפחות בין ירכיי.
כשהוא חוזר לגעת בי המגע שלו ענייני כמעט. הוא מכין אותי לפי צרכיו. לפי תמונה שרק הוא רואה.
הוא קורע את מחשוף החולצה שלי, ושולף את השדיים מתוך החזייה כך שהם מזדקרים קדימה כמו שני בלונים ענקיים.
מתוך הארנק שלי הוא שולף שפתון ובעיניים מצומצמות צובע את הפטמות הארוכות. בוחן את התוצאה בקפידה, ממולל ומשפשף את הצבע פנימה לפני שהוא קורע וזורק הצידה את החצאית והתחתונים.
אני מתפשקת תחת ידיו ועוצמת עיניים אל הרוח בזמן שהוא מעטר את שפתי הכוס שלי באדום לוהט,
וכשהוא תוקע שתי אצבעות פנימה אני לא עוצרת בעצמי, מתכווצת סביבו, בולעת אותן לתוך הייחום שלי, והגניחה שלי תובענית ודוחקת.
הדפיקה בדלת מקפיצה אותי.
"תרגעי זונה שלי " הוא מלטף לי את הראש, ומשאיר אותי מקופלת בתוך עיגול של אור על המרפסת החשוכה.
לפני 16 שנים. 19 בינואר 2008 בשעה 10:55
