בין שתיים לארבע

מיום ליום אני מבין שאני כבר לא מבין כלום. החיים מוצאים להם פרקים חדשים שעוד לא למדתי ובוחנים אותי עליהם כמעט באופן מיידי.
משום מה תמיד אני חושב שכבר עשיתי תואר שם ושאני כבר מתחיל תואר שני, אז בדרך כלל אני מקבל מהם עוד שיעור מאלף...

הפעם למדתי לקבל החלטות. גם אם הם קשות וגורמות לי להרגיש לא טוב בטווח המיידי. התמורה שאני אקבל מהן לטווח הארוך היא עצומה. לפעמים אתה חייב לעשות דברים למען עצמך למרות שאתה יודע שזה יהיה קשה וכואב. אתה פשוט חייב אם אתה באמת רוצה לזכות באושר.
לפעמים כולם יראו את הבעיה ויגידו לך ואתה פשוט תתעלם ותלך ישר עם הראש בקיר. למה? כי אתה לא רואה שזה קיר. נראה לך שזה דבר כל כך רך ונעים אבל כשאתה ממש מתקרב אתה רואה את הלבנים שמרכיבות אותו. אז בדרך כלל הקיר מנצח בקרב הזה ואתה נשבר.

לקחתי החלטה מאד קשה ואני יודע שלא היתה לי ברירה. נתנו לי לקחת אותה. הכריחו אותי לקחת אותה. כל כך לא רציתי אבל מה לעשות גבי נדחק אל הקיר,כן ההוא ממקודם,אותו קיר ופשוט לא היתה לי ברירה...

בנוסף החיים לימדו אותי בימים האחרונים שאם אלוהים לא עוזר לאנשים שלא מעוניינים לעזור לעצמם אז מי אני שאנסה?
הבנתי שאם באמת לא טוב לבן אדם הוא ינסה לעשות הכל כדי לצאת מאותו מצב . אם אתה מגיע למצב שאתה רוצה זאת יותר ממנו אז אתה בצרה צרורה ועדיף שתיקח את רגלייך ותעזור לאדם אחר שבאמת יעריך ויהיה ראוי לעזרתך.

לא יודע כבר מה לחשוב... אולי כבר חשבתי יותר מידי.

לא יודע.. פשוט לא יודע...

הרבה זמן עבר מאז ראיתי אותו. אותו בחור מתולתל עם מקצב דיבור רובוטי שנהג להפריע לי באמצע סרט טוב או משחק כדורגל. באמת כבר תחלתי לתהות מה עלה בגורלו. מה הוא עושה בזמן הפנוי שהעוצר וגדר ההפרדה סידרו לו.
לעיתים הייתי שומע אותו מדבר על כל מיני פרשיות שחיתות במשטרה . ידעתי שזה לא זה. ידעתי שיהיו כאלה שיגרמו לו לדווח על דבר אחר. דבר נורא יותר משחיתות - פיגוע ....

בערך בשעה 10:00 נכנסתי אל הבית מכמה סידורים שהחיים סידרו לי. כן אני מודה הייתי קצת מיואש. כבר התחלתי לחשוב כמה רע לי בחיי ועד כמה אני לא מספיק לעשות כלום. בדיוק אז מישהו מלמעלה החליט להראות לי שהכל יחסי. שהכל בעצם חסר טעם וחשיבות כשאתה מדבר על אובדן של מישהו אהוב ועל גדיעה של חיים שעוד לא החלו.
פתאום אתה קולט עד כמה הפכפכים הם החיים ועד כמה אנחנו רק בובות משחק בידי גורם שמיימי שמנתב אותנו כרצונו.

כשהתיישבתי אל מול המרקע טרח משה לתאר בפני מה אירע שם ושעדיין לא יודעים אם מדובר במחבל או במחבלת , כאילו שבאמת איכפת לי. הוא גם טרח להביא לי תגובות ממד"א וממשטרת ישראל. כן אותה משטרה מושחתת שכרגיל באירוע כמו זה עושה את משימה על הצד הטוב ביותר. כרגיל הוזכר בקרב הפרשנים המשפט " עליית מדרגה " ושוב הקריינית עשתה פרצוף שמזדהה ומנסה להבין. הכל כרגיל. פיגוע . ביג דיל. חזרנו לשיגרה...
נשמע מצחיק בטח. זו שיגרה? כן, זו שיגרה. השיגרה שלנו פה בתור אזרחי המדינה הזו.
תודו שידעתם שזה יבוא. ששוב משה ישוב למרקע,ינדנד את ראשו מצד לצד,יקח נשימה ארוכה וישחרר את המשפט "היום סמוך לשעהX עלה מחבל מתאבד..." כן גם אתם ידעתם. לא רק אני.
כולנו תמיד מקווים שזה לא יקרה אבל בסתר ליבנו יודעים שזה רק עיניין של זמן עד שיעלה איזה בן 18 עם שלוש שמות פרטיים ואיזה שם משפחה שהקריין מתקשה להגיד ויתפוצץ במקום הומה אדם. לרוב בתוך אוטובוס דחוס בזקנים וילדים בדרכם לעוד בוקר שיגרתי.
כולנו יודעים ולא עושים כלום. אולי כבר התרגלנו. אולי באיזושהי צורה מעווותת וחולנית למדנו לחיות עם זה ולקבל את זה. זה כנראה כבר נראה לנו טבעי.

ליבי יוצא אליך משה. בתור אחד שבה מעיר שספגה לא מעט פיגועים אני יודע מה עובר עליך. אני יודע שבזמנך החופשי מפיגועים אתה מנסה לשכוח מה ראית ומה דיווחת לנו כשהיית שם. אני מאד מקווה שאתה לוקח חופש ונזרק באיזה מקום עד לפעם הבא שזה יקרה. אחרת אין לי מושג ממה אתה עשוי....

כולי תקווה שזה יהיה האחרון ושיותר לא נשמע את המשפט "אליך משה נוסבאום " בהקשר הזה.

תנחומיי ואיחולי החלמה לפצועים.

בין שתיים לארבע.

סאבספייס...

הגבול האחרון...

אלה מסעותיה של ספינת החלל " בין שתיים לארבע " שממשיכה את משימתה לחקור ולגלות עולמות חדשים, לחפש אחר צורות חיים אחרות ולהגיע למקומות שאיש עוד לא דרך בהם...

יומן הקפטן - 17.1.2004:

" האוירה בחללית ירודה. אנשי הצוות מדוכאים. היינו אמורים לנחות אתמול בכוכב הבית אך בגלל הוראות מגבוה הדבר נדחה על הסף. כל כך ציפינו ותיכננו מה נעשה כשנגיע . איך נבלה כולנו יחד ונעריך את הרגע שהגיע סוף סוף.
לקראת ערב כשכבר התכוננו למשמרת הלילה קיבלתי הוראה מהפיקוד העליון להגיע לגשר. התברר לי שהספינה נפגעה ממטאור שחלף במסלולה ויש סיכוי שנגרם נזק בלתי הפיך. נמסר לי שכנראה אין חלפים לתיקון ושנאלץ לנטוש את הספינה. לכל הרוחות חשבתי לעצמי הרי אני הייתי חלק מהמתכננים שלה.ידעתי כל פרט בה. בניתי אותה באהבה והיא שירתה אותי נאמנה.עכשיו לעבור ספינה? איך אתרגל לכל הדברים החדשים שיבואו? מהיכן אביא שוב את כל החומרים שמרכיבים כזו ספינה?
הפיקוד העליון מסר שאין יותר תקציב. תסתדר לבד הם אמרו. שנים היית לבד במשימת החיפוש אז מה זה בשבילך כעת לעזוב הכל ולבנות ספינה חדשה?
זה עדיף לך. זו תמיד תעשה לך בעיות.
אני לא יודע מה לעשות. האם להקשיב לפיקוד או לא. ללכת הלאה ולבנות ספינה חדשה לחיפוש או שמא לעצור ולנסות לשכנע את הפיקוד שזהו זו הספינה האחרונה שלי. אם לא אוכל להישאר איתה אני רוצה לפרוש. לשוב אל הבית ושלי.
שם יותר לא יהיו מטאורים שיפגעו בי..."

יומן הקפטן - 23.1.2004:

"גיליתי שהחיפוש שווה את הכל. המטרה הסופית היא זו שחשובה. מחר יהיה זה שבוע מאז התפרקה החללית. אני מרגיש חזק יותר.קר רוח יותר.פחות רגיש. יש נתק עם הפיקוד...
ואולי טוב שכך,אולי כדאי לצאת לחיפוש לבדי בלי שום קשר לפיקוד. לשוטט בין כל העולמות לבד ולגלות בעצמי דברים.
אני עדיין לא סגור על ההחלטה. אני יודע שיהיו דברים שאולי ישנו את דעתי. אולי יגרמו לי לחשוב אחרת. אני חייב להיות חזק קודם בשביל עצמי ואחר כך למען המטרה...

סאבספייס...

הגבול האחרון...

אלה מסעותיה של ספינת החלל " בין שתיים לארבע " שממשיכה את משימתה לחקור ולגלות עולמות חדשים, לחפש אחר צורות חיים אחרות ולהגיע למקומות שאיש עוד לא דרך בהם...

לכל בן אדם רגעים קשים. רגעים שפשוט קשה לו עם עצמו. לפעמים זה בגלל דבר שעשה ולפעמים זה בגלל דבר שעשו לו.
ברגעים קשים אלה הוא מגלה מי תמיד יעמוד לצידו ומי באמת נחשב כאדם ששווה זהב,אדם שניתן לכנות אותו חבר.
כשכתבתי את הבלוג באמת שרציתי ליצור במה מסויימת לכתיבה שלי בצורה כללית על העולם ועל דברים ששייכים לכולנו. לא שיערתי בליבי ששוב כמו הבלוג הקודם שהיה לי בתפוז אהפוך גם את זה לבלוג אישי ואינטימי כמו שבעצם בלוג באמת אמור להיות.
לצערי קרה לי אירוע די כואב שהרגשתי צורך לפרוק אותו החוצה,מולכם. אתם מצידכם לא איכזבתם אותי . נדהמתי לראות כמה אנשים שאפילו לא דיברו איתי מעולם הציעו לי אוזן קשבת וכתף תומכת . במיוחד מקרב בנות המין השולט והקשוח שהתגלה כרך ותומך כשמדובר במישהו שכרגע מתמודד עם אובדן .
לעולם לא אשכח את כל אלה שהציעו לי את עזרתם ואשמח תמיד לעזור להם ולתמוך בהם בכל צרה שתפקוד אותם ובכל רגע נורא שיבוא .
כרגע אני מתחיל לאחות את השברים. זה די קשה כי מדובר ברסיסים קטנים שעין אדם לא רואה. הדלת שדיברתי עליה בפוסט הקודם מתחילה להיסגר. אותו פתח צר שעוד היה מוביל אותה חזרה לליבי עומד להיסגר.ככה זה. לדלתות של החיים אין מעצור שמונע מהן להיסגר. הן פשוט סוגרות את עצמן. ולפעמים זה על האצבעות של אותו אדם שמנסה לחזור פנימה.
זו הרגשה מוזרה לראות את האמת. לפעמים נדמה לך שאתה רואה אותה והיא כל כך בהירה וצלולה עד שלפתע אתה קולט שזו לא האמת אלא אחותה התאומה והרעה - אשליה.
אני שמח לדעת שבסוף גיליתי את האמת . גם אם המחיר הוא כבד מאד. אני שמח שיש לי חברים מעולם הזה וגם מעולמי שלי שעזרו לי לגלות שחלמתי חלום ותו לא. אבל יותר מכל, אני שמח שאותה אחת הסגירה את עצמה ונתנה לי להבין מה בדיוק הייתי כל אותה תקופה.
אני יוצא מהקשר הזה חבול ושבור אך יחד עם זאת גאה בעצמי. נתתי הכל כדי שהכל יצליח. האמנתי בדרך שלי ועמדתי מאחורי כל מילה שנתתי.
אולי אני באמת איזה דון קישוט כזה שאוהב להילחם בתחנות רוח ומסרב לוותר גם כשהכל נגמר. יכול להיות. אבל מעל הכל ללא שום צל של ספק היום אני מבין שאני בן אדם יותר טוב ממה שחשבתי שאני. וזה בשבילי אומר הכל.

תשמרו על עצמכם ותאהבו תמיד עד הסוף גם אם הוא מר. אחרת מה הטעם בכלל לאהוב...

תודה לכם.

בין שתיים לארבע.

שלום לכולם.
אז הנה שוב אני מוצא את עצמי יושב מול המחשב וכותב בלוג. יש לי כנראה משיכה בלתי מוסברת לבלוגים אחרת אין לי מושג למה אני חוזר לשלב בחיי שאני כותב בו בלוגים. הפעם האחרונה שעשיתי זאת היתה כדי למצוא לי מלכה.
מבחינתי שלב כתיבת הבלוג היה בעיני הצעד האחרון למציאת מלכה. שנתיים תרתי את חדרי הצאטים בכל מיני כינויים וחיפשתי אחר אותה אחת יחידה ומיוחדת שתגרום לי להרגיש שאני חי.
מצאתי כל מיני מלכות מיוחדות במינן אך אף אחת לא נתנה לי להרגיש כמו שציפיתי ועל אף אחת מהן לא סמכתי כל כך.
בשלב מסויים התחלתי לחשוב שאולי הבעיה היא בי ואולי בגלל שאיך שאני מצטייר בעיניי אנשים הדבר גורם לאנשים הלא נכונים מבחינתי להימשך אליי וליצור עימי קשרים. בתור ההתחלה התחלתי לחשוב על איך אני רואה את עצמי בעולם הבדס"מ והבנתי משהו שיותר מאוחר יתגלה בתור הכינוי שלי - "בין שתיים לארבע".
הבנתי שלצד היותי בן אדם בעל חיים נורמטיביים לחלוטין שאוהב חופש והולך על שתיים בגאון,קיים גם עבד שלצד האישה הנכונה ישמח להלך או יותר נכון לזחול על ארבע. ומכאן בעצם הגיע שמי, "בין שתיים לארבע". אם לכם זה נשמע נורא ברור מאליו לי זה לא היה...
לאחר מכן הבנתי שעליי להיות שונה מכולם על מנת שאותה אחת מיוחדת לא תפספס אותי בטעות. החלטתי שאתחיל לכתוב בלוג ב"תפוז אנשים" ובו אתאר את מחשבותיי ואת דרכי בעולם הבדס"מ וכמובן איידע את כולם איך מתקדם החיפוש אחר המלכה המושלמת עבורי.

זה אומנם לקח זמן אך התוצאות לא איחרו לבוא. לאחר זמן מה הכרתי את " ניקול בעקבגבוה " שהתבררה כאותה אחת מיוחדת שחיפשתי כל כך והקשר שלנו הלך והתפתח והחלטנו שאנחנו רואים את עתידנו ביחד.

היום, אני כותב כאן בלוג לא על מנת להכיר מישהי חדשה אלא, על מנת לספק יצר שחי בתוכי ,יצר שקשה לי לעצור אותו בפנים והוא יצר הכתיבה.

אינני מתכוון לעסוק פה רק בתחום הבדס"מ ולתאר קטעים מתוך סשנים וכיוצא בזה, אלא במגוון רחב של דברים שהם מנת חלקם של רבים מאיתנו בתור חברי הקהילה ובתור אזרחים החיים במדינה הזו.

מקווה שתהנו...

בין שתיים לארבע.