בין שתיים לארבע

סאבספייס...

הגבול האחרון...

אלה מסעותיה של ספינת החלל " בין שתיים לארבע " שממשיכה את משימתה לחקור ולגלות עולמות חדשים, לחפש אחר צורות חיים אחרות ולהגיע למקומות שאיש עוד לא דרך בהם...

יומן הקפטן - 26.4.2004:

" היום הבנו אנשי הצוות ואנוכי ששוב קרה אסון. הבנו שהפעם האוייב היה מבפנים והוא הפיקוד העליון ששלח אותנו למשימה הזו. אוטוטו אנחנו עומדים להתרסק מאחר ומלאי הדלק הולך ואוזל לנו במהירות. אנשי הפיקוד כך עולה רימו אותנו ונתנו לנו לחשוב שאנחנו בדרך הנכונה היישר לכוכב האושר והאהבה. הם אמרו שהדרך לכוכב קצרה הפעם ושלא נצטרך כל כך הרבה דלק. הם הטעו אותנו בכוונה... בפעם האחרונה שהיה נתק עם הפיקוד העליון הסכמנו לקבל את מרותו מחדש מאחר והובטח לנו שהמטרה תושג והמפות לכוכב יהיו הנכונות והמדוייקות ביותר. איך האמנו להם שוב??? אנשי הצוות שלי מאשימים אותי ששוב הוליכו אותי שולל אבל מה כבר יכולתי לעשות? הפיקוד העליון היה כל חיי ולא יכולתי לנטוש אותו. תמיד רציתי להיות חלק מהפיקוד העליון, האליטה של הכוכב שלנו ולכן האמנתי לו שוב.

הכוכב שכנראה נתרסק אליו הוא כוכב לא מיושב בשם "בדידות ". זהו כוכב שבעבר הלא רחוק נחתנו עליו למטרות תצפית ולימוד לקחים. רצינו להגיע לתשובות האמיתיות ולכן בחרנו בו. אחרי ארבע ימים הבנו שזה קשה מאד לשרוד בקשיים כאלה...

לא ציפיתי לדבר כזה מהפיקוד העליון. תמיד בטחתי בו וכל משימה שהטיל עלינו עשינו על הצד הטוב ביותר. העיקר שיהיה מאושר תמיד אמרתי. " אם יהיה מאושר גם אנחנו נהיה מאושרים". טעיתי...
הפיקוד בגד בי והוליך אותי שולל.
כשנודע לי דבר הבגידה ניתקתי איתו כל קשר והודעתי לאנשי הצוות שההתרסקות קרובה.

אנחנו כבר לא מפחדים להתרסק. אמרו לנו שפני הכוכב הזה עמוסים במצבורי דלק שיגרמו לנו להמריא שוב. חבל שלא טרחנו לשלוח מסרים לגורמי פיקוד אחרים ככה היו יודעים על ההתרסקות והיו באים להציל אותנו. כל כך בטחתי בו שאף פעם לא טרחתי ליצור קשר עם גורמי פיקוד אחרים..."

יומן הקפטן - 4.5.2004:

"התרסקנו. בדיקה כללית מגלה לנו שנחתנו נחיתת חירום לא רעה ומלבד כמה פגיעות בגוף החללית לא קרה לנו הרבה.
שלשום הפיקוד ניסה ליצור קשר אך לא נענה. אתמול כשראה שלא ענינו לו הוא נתן לנו לשמוע את האנשים שאנחנו אוהבים שנשארו על אותו כוכב. תרגיל מלוכלך כזה לא חשבתי שהוא יעשה, כנראה שבאמת לא הכרתי אותו באמת...

בינתיים כמה מאנשי הצוות גילו כמה מצבורים של דלק שהיו די קרובים לפני השטח ואנחנו אמורים להמריא בתוך מספר ימים.
כרגע אין לנו פיקוד למרות שבקשר אנחנו כבר שומעים רעשים מוזרים. מכשיר הרדיו לא פועל כנראה ועלינו להתאזר בסבלנות עד אשר יחלוף לו זמן והוא יחל לתפקד מחדש.
בינתיים נשוטט לנו בין הכוכבים ונגלה עולמות חדשים עד אשר נשמע אות חדש במכשיר הקשר ופיקוד חדש יתפוס את מקומו וינווט אותנו אל עבר כוכב האהבה והאושר הנכסף...


סאבספייס...

הגבול האחרון...

אלה מסעותיה של ספינת החלל " בין שתיים לארבע " שממשיכה את משימתה לחקור ולגלות עולמות חדשים, לחפש אחר צורות חיים אחרות ולהגיע למקומות שאיש עוד לא דרך בהם...

היי מתוק...
כן זה אני. כן ההוא שאתה מחפש במרפסת. זה שכל אוטו לבן גורם לך לצעוק את שמו ברחבי הבית. היום היא הזכירה לי שיש לך יום הולדת עוד ארבעה ימים ואני מצטער מראש שלא אוכל להיות על ידך. לצערי לעולם לא אהיה נוכח בימי ההולדת שלך. לא בגלל שאני לא רוצה או לא אוהב אותך זה בגללה. כן זו שאתה כל כך אוהב וקשור אליה כל כך. אני מצטער אבל היא פשוט פגעה בי בצורה שיותר לא אוכל לסלוח לה. אתה בעצמך יודע כמה טוב הייתי אליה וכמה רציתי שנהיה כולנו יחד אבל היא פשוט עשתה מעשה שלא יעשה ולכן התנתקתי ממנה.
אני מבקש את סליחתך. ממך לא היתה לי שום כוונה להתנתק. אני אוהב אותך ותמיד אוהב אותך. היום הייתי בים איפה שאתה ואני ישבנו ופשוט בכיתי. בכיתי שלא אראה אותך יותר. בכיתי כי אני יודע שהגעגועים נוראיים...
היא אף פעם לא האמינה שאני באמת אוהב אותך . כל פעם היתה שואלת אותי אם באמת אני אוהב אותך. כאילו שהייתי יכול לשקר כזה דבר. לי יש רגשות. כל מה שאמרתי עליך עדיין תקף. שום דבר לא ישנה את זה שאני אוהב אותך כאילו באת ממני.
כשראיתי את מגרש המשחקים בחוף נזכרתי איך טיפסת כמו קוף קטן ואיך הרגשתי טוב כשגוננתי עליך שלא תיפול חס וחלילה. כולם אומרים לי" עזוב אותה תשכח ממנה" ואת זה אני עושה אבל כשאני אומר שאני מתגעגע אלייך ואומרים לי "אל תדאג גם אותו אתה תשכח ויהיו לך ילדים משלך" את זה אני לא מקבל. אותך בחיים לא אשכח. יש לי תמונה שלכם מהפיקניק ביער. באופן אירוני כל התמונה מטושטשת ורק אתה יצאת ברור. את התמונה הזו אנצור בכל ליבי ולעולם לא אמחק אותה. למרות שגם היא מופיעה שם.

כתבתי לה מכתב לא מזמן ובו אמרתי לה שגם אם ניפרד יום אחד, לך אצלי בלב תמיד תהיה פינה חמה ואם תזדקק לעזרה במשהו אני תמיד אבוא לעזרתך. תמיד. זה יהיה המקרה היחיד שעוד ארצה לשמוע את קולה שוב. רק למענך אסבול את הכאב ועוד אענה לה.

זהו חייב לסיים. אני מקווה שתזכור אותי ובכל פעם שתשמע את שמי תזכר בי ותחייך.

להתראות מלאך זהוב שיער שלי...

אוהב אותך לעד...

מזל טוב ענק ממני...

"הובי"

"בלינק בלינק... "

מצפצפת אזעקת הרכב בעודי סוגר את דלת תא המטען של הרכב החדש שקנינו לפני שבועיים. הרכב הקודם כבר לא התאים לנו מאחר ולפני חודש משפחתנו גדלה והתווספה אליה תינוקת חמודה. תא המטען עמוס בחיתולים ואני שואל את עצמי היכן נמצאים שני הגדולים בכדי שיבואו ויעזרו לי להכניס את הכל אל תוך הבית. מבט קצר אל תוך החצר ואני מאתר אותם. הוא, משחק עם הכלבים, זורק מקל ומנסה לשכנע אותם שילכו להביא לו אותו. יעבור עוד זמן עד שיצליח לעשות זאת אני חושב לעצמי. בינתיים הוא זה שזורק וגם זה שמביא. הם, לא יוצאים פראיירים. הוא מזכיר לי את עצמי בגילו, זועם ורוגז אך מלא אהבה. אמוציונלי מאד אך עצור. יחלפו להן כמה שנים עד שיבין שלשמור דברים בבטן רק עושה אותך חלש יותר.
בצד השני של החצר על הנדנדה יושבת הגדולה. דומה שתי טיפות מים לאמא שלה. לידה יושבת חברה חדשה שהכירה לא מזמן. מדהים כיצד הספיקה כבר לרכוש לעצמה חברים חדשים. הרי רק לפני שלושה חודשים עברנו לפה. החלטנו לעזוב את העיר לטובת הישוב הנפלא והשקט הזה. הסביבה פה, כך אמרתי אז, היא המתאימה ביותר לגידול ילדים. אז היו ויכוחים בנושא אבל היום כולם מסכימים. השקט באוזניים והירוק בעיניים עשו את שלהם.
אני קורא להם בשמותיהם ומבקש מהם לבוא לעזור לי. הוא מגיע בלי בעיה אבל היא מתעכבת .

" אני רואה שהכלבים מאלפים אותך אה? " אני אומר לו. הוא צוחק ומעמיס על עצמו יותר ממה שהוא באמת מסוגל. כאילו מנסה להוכיח לי משהו. אני אומר לו שזה יפול אך הוא לא מקשיב ומתחיל לצעוד אל תוך הבית. הצליח לו, שום חבילה לא נפלה. יצא צדיק הילד...
בינתיים הנסיכה מגיעה ודופקת לי חיוך כאילו הייתי צלם חתונות.

" מה את מחייכת לי ככה? יאללה תעזרי לי להכניס את זה פנימה "

" נראה לך שאני מסוגלת לסחוב את זה? זה כבד !!! "

"כן , נראה לי . יאללה כוניפה קדימה, תכניסי ... "

שוב היא מחייכת. אני יודע בדיוק למה היא עושה את זה. אמא שלה סיפרה לה שאני אמרתי שבכל פעם שהיא מחייכת אליי אני נמס. ערמומית ...

"טוב, תקשיבי, אני הולך להביא את הגמד. לא שמתי לב שכבר ארבע. תגידי לאחיך שאני ביקשתי ממנו באופן אישי שיכניס את שאר החבילות טוב?... טוב? נו די כבר, תפסיקי לחייך לי ככה..."

" מה ??? לא עשיתי לך כלום " היא אומרת לי ופורצת בצחוק מתגלגל.

"בואי דנה, תעזרי לי בבקשה לפני שהוא יתחיל שוב עם ההרצאות שלו " החברה הצייתנית מיד עושה כדבריה ואני מתחיל לצעוד לעבר הרכב כאילו לא שמעתי את המשפט האחרון.

בינתיים אני מגיע אל הגן. המנגינה שבוקעת ממנו המורכבת מקולות הילדים, עושה אותי מאושר עוד לפני שאני רואה אותו. בכלל גני ילדים הם מקום יפה וחמים. שם אנחנו עוד לא יודעים עד כמה קשים יהיו חיינו ונראה כי כל חלום שנחלום יתגשם. תמימות קוראים לזה אני חושב.
אני נכנס פנימה ואומר לאילנה הגננת שלום. שם בפינה בין הקוביות אני קולט אותו . גמד קטן זהוב שיער עם מבט בעיניים שלא יכול להשאיר אותך אדיש. עד היום הפעם הראשונה שהבטתי אל תוך עיניו גורמת לי לתהות אם היו לו כוחות מכשפים באותו תקופה, אחרת איני יודע איך גרם לי להתאהב בו כל כך מהר. אני מגיח מאחוריו ומרים אותו בידיים. הוא מפנה את מבטו לאחור וישר מתחיל להשתולל כי הוא רוצה שאוריד אותו בכדי שנוכל לשחק בקוביות.

"לא חמוד, צריכים ללכת הביתה, לאמא. היא מחכה לנו "
מצחיק, פעם הוא היה הכי קטן והנה עכשיו הוא אח גדול למישהי. מעניין כיצד יתמודד עם העובדה שאור הזרקורים נלקח ממנו על ידי אותה תינוקת חצופה שהעזה להגיח אל אויר העולם אחריו. מי היא שתגנוב לו את ההצגה הוא בטח אומר לעצמו...

אנחנו מגיעים אל הבית ואני מחזיק אותו בידיים. הגדולים נמצאים בחדרים שלהם. אני מוריד אותו אצל הסנדביץ שבדיוק משחק שחמט עם המחשב ודואג להודיע לי שאם הגמד יעשה בלאגן אני אצטרך לסדר הכל. אני מסכים בלית ברירה וצועד לכיוון חדר השינה.
בדרך אני עובר ליד החדר של הנסיכה שמתלחששת עם החברה שלה.

" איפה אמא, כוניפה ? " אני שואל אותה.
" היא בחדר השינה עם אהבה "

כן, " אהבה ". ככה קראנו לה. על שם הרגש האדיר הזה שאיחד שתי נשמות אבודות בעולם הזה . לא היה שם שיכול היה לתאר יותר טוב את פרי היצירה המשותפת שלנו.

אני ממשיך לצעוד לכיוון חדר השינה ואז אני רואה אותן על כסא הנדנדה. אוי כמה שהן יפות . האחת חשופת שד, מחזיקה בידיה את השניה שיונקת ממנה בשקיקה. וואוו אני חושב לעצמי, זו בטח התמונה הכי יפה שראיתי אי פעם.
לפתע היא שמה לב שאני עומד ומביט בהן. היא היתה כל כך שקועה בקטנה עד שאפילו לא שמעה את צעדיי.
אני ניגש אליה בצעדי חתול כאילו כדי לא להפריע. בחיי כמה שאני אוהב אותה. אני כל כך שמח שהיא שלי. אני תמיד נזכר בזמנים הקשים ההם שעברנו ואיך למרות הכל נשארנו ביחד. הכל תודות לאהבה העצומה ששוררת בינינו.
אני מקרב את שפתיי כדי לנשק אותה. לאט לאט המרחק בין השפתיים מצטמצם, העיניים נעצמות. עוד רגע יבוא המגע הרטוב והמתוק... עוד רגע...

לא!! לא!! לא!!

ראבאק מה זה? אה... כמו תמיד. זה השעון המעורר. כן, במקום לצלצל רגיל הוא משמיע קול הדומה למילה לא. שעון מוזר שכזה. לא משנה כמה טוב יהיה לו הוא תמיד יצלצל.
יאללה שוב חלמתי... אוף למה יש לי כזה שעון מעורר שדואג להעיר אותי בכל פעם מחדש כדי להזכיר לי שזה בסך הכל חלום ותו לא. מעין חלום כזה שנמצא אצלי בראש כבר שמונה חודשים וכל יום בכל שעה של היום אני חולם אותו מחדש. למה אני לא יכול לחלום את החלום הזה בלי שיעירו אותי ??? רגע... בעצם למה לחלום?? לא רוצה לחלום יותר... רוצה לחיות את החלום הזה במציאות !!!

טוב... זה כנראה כבר לא יקרה. לא בגללי,בגללו, בגלל השעון שהזכיר לי פעם אחת יותר מידי שחלמתי חלום וזה הכל. ואני מה לעשות... שמעתי את דבריה והתעוררתי...

הקטע הבא הוא גם לאתאיסטים שבינינו...

אני מכיר אותם כבר כמה שנים טובות. הם זוג מסורתי בערך בשנות השבעים לחייהם. הם נשואים כבר יותר מחמישים שנה ואני בספק אם ישנו עוד גבר היכול לגלות כזו רמה של מסירות כלפי אהובתו כמו אותו בחור.
לפני כמה שנים היא עברה ניתוח שהשאיר אותה ללא יכולת זיכרון לטווח הקצר ומאז היא איננה אותה אישה. בעלה, גבר הדור ומלא כבוד אשר בכל תלאות החיים מעולם לא זנח את אמונתו תמיד היה שם לצידה ותמיד דאג שכלום לא יחסר לה.
אני די מחבב אותו משתי סיבות. האחת היא שלמרות שהוא אדם דתי הוא מעולם לא ניסה להחזיר אותי בתשובה ומעולם לא הטיף לי על כך שאינני מאמין. השניה היא המסירות.
זו התכונה שאני חושב הכי מאפיינת אותי. כשאני אוהב מישהי אני מוכן לעשות למענה הכל ואני שוכח לגמרי מעצמי.המסירות היא תכונה טובה מאד אך היא יכולה להיות בעוכרינו כאשר הצד שמנגד אינו מעריך ואינו מוכן להתמסר לנו גם כן. אז אנחנו בבעיה, בעיה חמורה...
במקרה של הזוג שלנו המסירות היתה הדדית ובכל חייה עד לרגע שבו חלתה היא תמכה בו ואהבה אותו אהבה גדולה.

לפני חודשיים חלה הרעה במצבה והיא נכנסה למצב של תרדמת. בעלה איש ירא שמיים פנה אל בורא עולם וביקש ממנו נס. הוא בכה בלילות בבית הכנסת כשהוא קורא בתנ"ך ועלה מידי יום למערת אליהו בתקווה לשיפור במצבה אך המצב המשיך להתדרדר והיא החלה להיות מונשמת בעזרת מכונות.
גם מצבו החל להתדרדר והוא החל לאבד ממשקלו. בעיניו הייתם רואים כיצד האיש הזה לאט לאט מאבד את התקווה למרות שהוא מסרב להודות בכך.

יום אחד בעוד עומד בחניה ניגשה אליו אישה ואמרה לו "תגיד הנה אתה מאמין באלוהים והנה לך דווקא הוא לא עוזר, איזה מן אלוהים זה?" הוא שתק אך בליבו הוא ידע שיש אמת בדבריה. כשעלה לדירתו הוא החל לבכות לאלוהים ושאל אותו אם ככה הוא ירצה שאנשים ידברו עליו ויגידו שהוא לא מרחם על היצורים שברא. הוא הוציא עליו את כל זעמו ופנה אליו כאילו היה אחד האדם.

ביום שבת מיד לאחר אותו מקרה הגיע הרב הראשי של העיר לאותו בית הכנסת כשהוא נתמך על ידי עוזריו. הפליאה היתה גדולה שכן מעולם הוא לא ביקר בבית הכנסת הספציפי הזה. הוא התיישב על יד הבעל המסור וביקש ממנו לקרוא בתורה. הבעל קם וקרא וכשחזר הודיע לו הרב שהוא נהנה מכל רגע. אז הוא שאל לשלומה של אישתו וביקש לדעת את שמה. כשהבעל ענה לו את שמה הוא החל להתפלל בשפה לא מובנת והבטיח לו שיהיה בסדר.

ארבע שעות לאחר מכן היא התעוררה מתרדמת של 32 ימים כשהיא מוקפת בחבריה ובעיקר בבעלה המסור שלא מש ממיטתה כל אותה תקופה ושהיום יודע מעל כל צל של ספק שאלוהים בטוח לא שכח אותו
ובאמת מתגמל אנשים שעשו רק טוב...

מחכה לתגמול,

בין שתיים לארבע.

את הפוסט הבא אני מקדיש למדינה שלנו ולמצב הנפלא שהיא נמצאת בו.

ב2002 בערב מחווה לפרברים עדכן יורם טהרלב את שירו הידוע "קום והתהלך בארץ" ואני חייב להודות שהגירסה הזו הולמת יותר את מצבנו כיום. תשפטו בעצמכם...

קום והתהלך בארץ - מודל /2002:

קום והתעלף בארץ
סע בוולבו החדיש
וודאי תפגוש בדרך
איזה ג'יפ עם נובו ריש
התבונן בכל דרכיה
כל מטע, שדה וגן
אל תשכח כי זאת הארץ
היא בסך הכל נדל"ן

כל קיבוץ היום זה קניון
כל מושב מרכז קניות
כל חורשה חניון לרכב
כל בוסתן - אולם שמחות
מן הטרקטור החורש
רק נשאר הטרקטורון
וחזה של דוגמנית
זה היום נקרא חזון

קום והתעלף בארץ
אל תהיה כל כך לחוץ
אם בבית שבנית
אומרים לך " תצא בחוץ "
אם בהר חצבת אבן
ובניין חדש נחנך
את הכל אחי בנית
בשביל נחמן - נח נח נחס

זאת הארץ בה הרמנו
גם חומה וגם מגדל
אך היום צריך ויאגרה
כדי לזקוף את המורל
פעם בערה האש
בלבבות היהודים
אך כיום - האש במנגל
הלבבות על שיפודים...

לדעתי פשוט גדול ונכון. אגב קראתם את זה עם המנגינה של השיר האמיתי נכון?

כמה פעמים יצא לכם לשים לב כשדיברתם עם בעל פרופיל מסויים ולפתע הרגשתם שהפרופיל בכלל לא מייצג אותו? נגיד פרופיל של מלכה שמתארת את עצמה כקשוחה ואכזרית נוטפת רוע ואז מתגלה חתלתולה חמודה שנורא אוהבת להיות שולטת וחוץ מזה הרוע היחיד שהיא יכולה לחשוב על עצמה זה שהיא דרכה על נמלה בדרכה לעבודה...
ובכן לי זה קורה הרבה. מצחיק אותי בכל פעם לגלות מחדש כמה אנחנו אוהבים להגזים בפרופילים שלנו ועד כמה בעצם אנחנו חושבים שאנחנו חייבים להקצין בתיאור על מנת שאותו תפקיד שאליו אנו משתייכים יראה כאטרקטיבי לבעלי התפקיד השני.
אני למשל בפרופיל שלי מגזים בכמויות מסחריות אבל בצורה הפוכה. אני "יורד" על הקטע הזה שעבדים נורא מנסים להוכיח את עצמם בפרופיל ואז מתחילים לתת לעצמם סופרלטיבים (" אני צייתן מאד ועושה הכל "...) ולכן בחרתי בצורה של ביקורות מעיתונים.
אנשים לצערי לא מבינים שרק אם יגלו את האישיות האמיתית שלהם הם יזכו בשותף אידיאלי עבורם. הרי מלכה שמחפשת זוגיות עם עבד ותכתוב על עצמה רק דברים שקשורים לכמה שהיא טובה בתפקיד שלה ועד כמה היא אוהבת להתאכזר תפספס את אותו הסאב שיכול היה להיות מתאים לה מאחר ואותו אחד יחפש גם לראות כיצד אופיה מתבטא בחיי היום יום ולא רק כשהיא ב "תפקיד". סביר להניח שכל אותן תכונות שהיא ציינה יגרמו לו להעריך אותה בתור מלכה מעולה אך בתור בת זוג לא מתאימה.
אותו הדבר גם לגבי עבדים. ישר כותבים עד כמה הם טובים בניקיון,פוליש לנעליים, או תחנונים במקום לכתוב על האישיות שלהם שהרי בסופו של דבר תהיה זו שתכריע אם יזכו להיות עם אותה מלכה או לא. הרי לאותה אחת לא חסרים מנקים טובים או מתחננים למיניהם, מה שחסר לה הוא אדם בעל אישיות שמסוגל לחשוב על עצמו בעוד מובנים חוץ מעבד.

עוד דבר הוא הרושם הראשוני שברוב המקרים נוצר בצאט. בצאט שלנו זה לא כל כך מורגש אך בצאטים אחרים שמים לב לסנוביות המוגזמת של המלכות מצד אחד ואת ההתרפסויות הדוחות של העבדים. כאילו שהצאט הוא סשיין ואותם כללים שמתקיימים בסשיין קיימים גם במימד הוירטואלי.

לסיכום אומר רק דבר אחד, תאהבו את התפקיד שלכם ונסו למלא אותו על הצד הטוב ביותר אך אל תשכחו שזה רק חלק קטן ממי שאתם באמת ומי שאתם באמת הוא החלק הכי חשוב לבן הזוג הפוטנציאלי.

לכל אדם יש סוג אחר של דלק שמניע אותו. בדיוק כמו שלא לכל מכונית מתאים אותו סוג הדלק. ההבדל הוא שהאדם יכול לבחור את סוג הדלק שמניע אותו בחייו ובכל תקופה אחרת הוא יכול להחליף את הסוג.
בן אדם יכול להחליט שהסוג שמניע אותו בחייו הוא יצר האהבה ואחר יכול לבחור בנקמה ואילו אני בחרתי בזעם. יותר נכון אולצתי לבחור. אני יודע שזה לא הדלק הכי טוב שיכולתי לבחור אך ללא ספק כרגע נכון לתקופה הזו בחיי, הוא הכי מתאים ויוצר את התנאים הכי טובים עבורי כדי לעבור את אותה תקופה.
הדבר הטוב בו שהוא מופעל על ידי איפולסיביות לשמה שהיא כידוע תגובה נקיה ממחשבה ועל ידי כך נחשבת לפעולה הכי מתגמלת מבחינת סיפוק. הרי כולנו רוצים לעשות משהו אבל אז נכנסת המחשבה שאומרת לנו אם זה נכון לעשות או לא רק הבעיה שבדרך כלל אין תחושת שובע. משהו גורם לנו להדחיק ולמנוע את הסיפוק הזה מעצמנו.
אני יודע שהזעם לא טוב. שאם תשמור אותו בפנים אז הוא פשוט יהלום בך עד שתכנע לו, לכן לדעתי צריך לפעמים לתת לו לצאת החוצה. לכסח את כל מה שנקרה בדרכו ואז להחזירו למקום.
בדרך כלל אני מונע על ידי דלקים אחרים אבל הפעם אני צריך להגיע לתוצאות כמה שיותר מהר ולא משנה לי כל כך טיבן. יהיה מה שיהיה אני מהיום אהיה "בין שתיים לארבע - הסאב הזועם"...

נשמע טוב לא?

אגב...

רכוש נטוש,אני מקיים הבטחות או לא?

בזמן האחרון אין לי הרבה זמן להקדיש למחשבות על פוסט חדש. יוצא ששבועות עוברים ואני לא מתקרב לכאן פשוט כי כרגע עקב אירועים שונים בחיי המחשבות שלי רצות לכל כיוון רק לא לכיוון היצירתי.
משום מה תוך כדי שאני עובר כל מיני דברים, החיים עצמם כאילו דוחפים אותי לכיוון הזה על מנת להשתחרר מעט, ומספקים לי חומרים לכתוב עליהם. הפעם תורה של המסגרת הלימודית או ביתר פירוט - התיכון.

זה קרה לי היום תוך כדי מצוקת חנייה ליד בית החולים בילינסון בפתח תקווה. אותם מפרצי חנייה עמוסים וחניונים שלא איכפת להם אם אתה בא לפה כל יום רק לרבע שעה הביאו אותי לנקודה מרוחקת מעט מבית החולים ממש בסמוך לבית ספר תיכון "עמל1". שם מאחורי איזה מכולה ענקית לאיסוף אשפת נייר מצאתי פיסת אדמה פנויה שיכולה להיקרא רק על ידי בעלי מכוניות קטנות כמו שלי כחנייה. בהתחלה היה לי די שקט עד שלפתע יצאו להפסקה עשרות של בני נוער מלאי הורמונים וג'ל בשיער שלא היה מבייש את יאיר לפיד.
הסתכלתי אליהם והבנתי שהתלבושת יכולה להשתנות,המורים יכולים לצאת לגימלאות ואפילו התלמידים משתנים אבל ללא ספק מה שנשאר זו האוירה הקסומה שעוטפת אותך כשאתה בתיכון. ברור שכדי להגיע לנקודת השקפה כמו שלי ולקרוא לתקופת התיכון "קסומה" אתה חייב לעבור אותה ולסיים גם צבא עד שאתה מתחיל להבין שאלה באמת היו שנותייך הטובות ביותר. שנים שלטוב או לרע לעולם לא תשכח. ברור...
הכי מדהים שאפשר לזהות קבוצות קבוצות ולשייך אותם לפי אותם חבר'ה שהיו איתך כשאנשים היו מתבלבלים בינך לבין מגש פיצה ממוצע. הנה שם יושבים הספורטאים שרק מדברים על הדרבי שהיה ושם זה המקובלים שיושבים עם איזו בלונדה צמודה ומספרים לה שבקרוב אבא עומד לקנות להם אופנוע שטח ושם זה הערסים וכן הלאה וכן הלאה. הכי יפה שיש להם גינוני כבוד כאלה כמו של המאפיה. כל אחד שרק רואה חבר שלו ישר דופק לו שתי קטנות על הלחיים אחת מכל כיוון והחבר כמובן מחזיר לו שתי קטנות משל עצמו. מרוב נשיקות כאלה חשבתי שמדובר בעוד פרק של "הסופראנוס" אבל אז הצילצול החזיר אותי לקרקע.
לפעמים כשאתה יושב וממש מתרכז בהם אתה יכול גם למצוא את עצמך בגירסה יותר מודרנית,חדשנית יותר.
אתה מתחיל לחשוב מה הולך לעבור על אותו בחור או בחורה (תלוי במין הקורא),האם יזכו לעבור את מה שעברת או שאולי עתידם יהיה שונה. האם גם הוא בסוף יוותר על שאיפתו להיות שחקן כדורגל כשיגיע לצבא ואולי ההיא באמת תצליח ותהיה שחקנית מפורסמת?
היה לי דחף עצום לצאת מהרכב ולספר להם שהחיים זה לא מה שהם חושבים שעומד להיות. זה בכלל לא ככה. הם עתידים לעבור שינוי מהותי בחייהם ולגלות שהמוסיקה שעכשיו היא כל חייהם לא תעסיק אותם יותר מסתם להראות לחבר'ה מהעבודה שהנה גם הם יודעים לתופף קצת יונתן הקטן (אני מגזים לתופף אבל העיקרון ברור לא?) ושהשיער היפה שכל הבנות מתות לגעת בו ינשור ויהפוך להיות קרחת בוהקת...

כל כך רציתי לצאת מהרכב, כל כך... אך לא יצאתי.בתוך תוכי ידעתי שאסור לי להרוס להם את החלומות ושחוץ מזה גם הם לא יקשיבו לי בדיוק כשם שאני לא הקשבתי לאף אחד בגילם. ככה זה עולם כמנהגו נוהג וכל אחד בתורו ממציא את הגלגל...

סופ"ש נעים לכולכם.

את הפוסט הזה אני מבקש להשאיר ללא תגובות. הוא נעשה עבור מישהו מיוחד לי ולכן הוא גם יהיה שונה מקודמיו...

שלום לך ילד זהוב שיער. אנחנו מכירים כבר מזמן אבל אף פעם לא ידעת עד כמה.
אני זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו והשמש האירה על שיערך הזהוב כשהרוח שיחקה בו,אני זוכר איך הרגשתי ואיך התאהבתי בך אז.
לכאורה תמיד יראה שאין בינינו קשר אך כשאני שומע אותך קורא לי, ליבי יוצא אלייך. אני מרגיש כאילו אני הייתי שותף ביצירתך. כאילו אני אביך האמיתי.

אני שומע אותך כמעט כל יום. לרוב אתה בוכה או מתלונן או סתם חוזר על מילה שמונים פעם רק כדי שתדע להגיד אותה נכון יום אחד.
אני שומע איזה צרות אתה עושה לאימך ועד כמה אתה שובב. איך את המים של הכלבה אתה רוצה לשתות ואיך פלאפונים לומדים אצלך לשחות במימי האסלה.

אני זוכר את עינייך. את המבט שנתת בי כשהיית אז על המגלשה. כמה קרוב הרגשתי אלייך אז. איך כבר הספקתי לשחק איתך מעט וזה עשה אותי כל כך מאושר.

אני יודע שאתה ואני זה רק עניין של זמן. אני יודע שאני יהיה זה שתבוא להתייעץ איתו על כל מיני דברים ותבכה לי כשמישהי תשבור את לבבך. אני יודע שאתה עוד תהיה אח גדול למישהו ונכון לעכשיו זה קצת מצחיק אותי כי אתה עכשיו כל כך קטן בעצמך.

אני רוצה שתעזור לאמא שלך. היא צריכה המון כח עכשיו, וחשוב שהיא תקבל אותו גם ממך. תסתכל לה טוב בעיניים כמו שעשית לי ותגיד לה שאתה לא רוצה שהיא תוותר על האושר שלה. שאתה מתעקש שהיא תהיה מאושרת כי כזו אמא אתה רוצה שתהיה לך.

אני סומך עלייך ויודע שלך ולי יש אותה מטרה - שהיא תהיי מאושרת ושמחה בחייה.

כל טוב גמד קטן,

אני אוהב אותך...

בין שתיים לארבע.

קשה לי לומר שאני מעריץ אנשים. בעצם כשאני חושב על זה אני כמעט ולא מעריץ אף אחד ואם כן זה רק אנשים שממש ראויים לכך (מלכה זה סיפור אחר).
אחד מאותם בודדים הוא לאנס ארמסטרונג ,רוכב האופניים הפנומן שסיפור חייו נגע בלבבותיהם של רבים ולא דווקא מקרב מעריצי ענף ספורט זה, כשהצליח לזכות בתחרות הסיבולת הגדולה והקשה בעולם - "הטור דה פראנס", במשך חמש פעמים ברציפות.
מי שלא עוקב אחר ענף ספורט זה ואחר ספורט בכלל, בטח לא מבין ממה אני כל כך מתלהב אך כשמבינים שהוא הגיע לאן שהגיע לאחר שלקה בסרטן האשכים, הכל נראה שונה.
הסיפור שלו מעיד על ניצחון הרוח על החומר, על דבקות במטרה והיכולת להתעלות מול כל סבל שעומד מולך בדרכך למטרה.
תארו לעצמכם שחייכם עומדים להיקטע בגיל 25 על ידי מחלה שהרופאים רק בגלל שרצו להיות אדיבים העריכו את סיכויי ההחלמה בכ40 אחוז ! תארו לעצמכם שאתם בתחילתה של קריירה חלומית והכל עומד להתרסק ולהתנפץ ולכם אין שום יכולת לשנות דברים. טעות, פה קבור הכלב. יש בכוחנו לשנות דברים ויש בכוחנו לנצח כל דבר שמפריע לנו בדרכנו למטרה. לאנס הוא ההוכחה לכך...

בספרו "בחזרה לחיים" הוא כותב:" האמת היא שהסרטן הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לי מימי. אני לא יודע מדוע חליתי, אך המחלה עשתה לי שירות נהדר, ולא הייתי רוצה לוותר עליה. מדוע ארצה לשנות, ולו ליום אחד, את האירוע החשוב ביותר והמעצב ביותר של חיי? "

לאנס יכול היה לוותר ולהיאכל באיטיות על ידי המחלה שכירסמה בו אך הוא לא וויתר ולא נתן לרוחו להישבר.
הוא ניצל את הכוחות שקיימים בנו כשאנחנו שוקעים לתוך תחתיות החיים ומשם בנה את עצמו. הוא ניצל את הכוחות הללו שלשם כך הם קיימים כדי לצוף בחזרה ולזכות לא רק בתואר האלוף אלא בחייו.

לאנס הפך להיות אלוף כי משהו משמעותי בחייו גרם לו לשינוי בתודעה. משהו גרם לו להסתכל לתוך עצמו ולגלות כוחות שאולי אף פעם לא היה מגלה אלמלא חלה בסרטן.

ומעניין לעניין באותו עניין אספר לכם שגם אצלי התרחש שינוי בתודעה. קרה לי משהו שגרם לי להיות יותר ממוקד ויותר חד. הבנתי שלא ויתרתי על שום מטרה שהצבתי לעצמי עד היום ומשום מה על המטרה הכי חשובה שהיתה לי בחיי עד כה ויתרתי מבלי לשים לב.
עברתי אירוע שפקח את עיניי ולימד אותי שעליי לדבוק במטרה בכל מחיר גם אם הוא כבד וגובה קורבנות (בעיקר עצמיים). הבנתי שיותר אני לא ארים ידיים כי זה פשוט לא האופי שלי. זה לא אני.

ואסיים איך לא בעוד ציטוט מהספר הנפלא שאני ממליץ לכולכם (הוצאת מטר) לרכוש אותו:

"אני רוצה למות בגיל 100, כשדגל ארה"ב על גבי והכוכב של טקסס על הקסדה שלי, אחרי דהירה במורד ההר על אופניים במהירות של 120 קמ"ש. אני רוצה לחצות קו סיום אחד אחרון, בעוד אשתי ועשרת ילדי מריעים לי, ואז למות בחן, ובניגוד מושלם למוות המוקדם , שציפה לי פעם."

אם עד עכשיו לא קלטתם, כן יש לו עשרה ילדים למרות שעבר כריתת אשכים...

פנומן אמרתי לכם כבר, לא??