בין שתיים לארבע

זה קרה לא מזמן. ראיתי תמיד את שמה בצאט אבל מעולם לא פניתי. הייתי בטוח שמדובר בעוד מתלהבת מעולם הגנטיקה שהחליטה לקרוא לעצמה על שם הכבשה המשובטת ההיא. משהו בשם גרם לי לחשוב שמדובר בנשלטת כנועה וענוגה, דבר שלאחר מספר שיחות איתה יתברר לי כטעות.

אני לא ממש זוכר איך זה התחיל מה שבטוח שהכוונה לא היתה להיות בקשר של מלכה עבד. השיחות בינינו כמעט ולא היו קשורות לעולם הבדס"מ אלא יותר לתחום הלימודים שלי שמשום מה התברר כקשור אליה. מיד כששמעה מה אני מתכנן לעשות בחיי, הציעה את עזרתה. לא הרבה היו מנסים לעזור למישהו שהם בקושי מכירים אבל זו דולי. ככה היא פועלת כנראה.

תחום הבדס"מ נכנס אחר כך. ידענו ששנינו מעוניינים ותמיד צחקנו על זה. לשנינו היו גבולות שלא רצינו לשבור אבל הכימיה והרמה התואמת של שנינו פרצו את הגבולות הרלוונטים והכשירו את הקרקע לקשר של מלכה ועבד.

זה קשר די מיוחד שלפחות לי הסגנון שלו די חדש. בהתחלה כשרק נכנסתי לעולם הזה תמיד רציתי רק מלכה. מעולם לא חשבתי על קשר זוגי עם אחת שכזו. כשהכרתי את הקודמת שלי רציתי בה רק בתור מלכה. לא חשבתי בכלל על האפשרות של קשר זוגי איתה. לצערי היא זו שדחפה אותי לזה וגרמה לי להאמין שזה יקרה. אני האמנתי לה. באמת שכן, אבל לצערי טעיתי. אותה אחת שביקשה ממני לחשוב על זה מיליון פעם לפני שאני בכלל מסכים התגלתה כאדם לא אחראי שבעצמו לא חושב לפני שהוא אומר דברים. היא הפריחה הבטחות באויר ומבלי לחשוב שיום יבוא ותצטרך לקיים אותן. היא גרמה לי לחשוב שאני עומד לזכות בקשר שכל אחד מהתחום שלנו מייחל לו - קשר של זוגיות ורומנטיות עם בן אדם שמתאים לו מבחינת התפקיד בבדס"מ. היא שיקרה... גם בקשר לזה ובטוח שמבחינת התפקיד.

פה בעצם חל בי השינוי הגדול. מאדם שרק חלם על מלכה מצאתי את עצמי חולם על מלכה שהיא בת זוג שלי לחיים ואני חולק איתה בית וילדים.
מבחינתי כרגע אני לא בנוי לקשר כזה של זוגיות. הדברים שקורים לי בחיי גורמים לי להתרכז כרגע רק בעצמי. לא מעוניין לפתח קשר עם מישהי חדשה כשאני יודע מראש שכרגע אין לי רגשות לתת לה ובטוח שלא זמן.
החלטתי שעד אשר יחלוף לו זמן וליבי יתאחה ודברים בחיי יקבלו מפנה אני אחפש קשר של הגשמה עצמית נטו. קשר שבעצם תמיד חלמתי עליו - מלכה ועבד.

כן, כן, מה שאתם שומעים. ללא אהבה וללא רומנטיקה. היא רוצה לספק יצר שגלום בה וכך גם אני. היא יודעת מה אני צריך ואני יודע מה היא ומתוך הנקודה הזו אנחנו פועלים. נכון שרומנטיקה אין אבל חברות אמיצה בטוח שיש. אם לא היינו חברים טובים אין ספק שלא היינו יכולים לעמוד גם בקשר כזה.
כל אחד פה פועל מתוך התחשבות ומתוך רצון לגרום לשני להגיע לסיפוק ולמקום הראוי לו.
הקשר בינינו פתוח לחלוטין והוא נעשה רק כדי לגרום לשנינו סיפוק. זה שאני מקולר אליה לא מפריע לה והיא לא מגבילה אותי. היא יודעת על מה בדיוק אני חולם ולא תעמוד בדרכי כאשר החלום יעמוד לו בפתח ואהבה חדשה שהיא גם מלכה תקרא לי לבוא אליה...

תודה דולי, על הכל.

זה היה בשעת צהריים מאוחרת של יום הולדתי ה - 25. שוב פעם טרחתי לפקוד את בית הקברות כפי שעשיתי פעמים אחדות מאז נרצחה באותו יום באכזריות. זה לא סתם בית קברות אתם בטח יודעים, זה בית קברות מיוחד. בית קברות לאהבות...
לכל אהבה שאי פעם אהבנו יש שם חלקת קבר קטנה שעליה מצבה גדולה עם שני חצאי לב. לב שבור.
כל המצבות שם זהות ועל כולן תאריכים שמסמלים מתי נולדו ומתי גוועו להן ומתו. על זו האחרונה כתוב שהיא נוצרה ב - 28.9.03 . ביום הזה חזרתי בשעת לילה מאוחרת מהופעה של פוליקר והאהבה שלי חיכתה לי אז בצאט של תפוז. אמרתי לה שניפגש בשעה מסויימת אך לבסוף איחרתי ואני זוכר שהיא די כעסה עליי. אז ידעתי שהיא באמת רצינית לגבי ושבאמת מצאתי חן בעיניה. היום אני ממש מצטער שנכנסתי באותו לילה לצאט. הייתי צריך ללכת ישר לישון ולא להמשיך בשיחה שתוביל לקשר שבסופו של דבר תיווצר האהבה רק על מנת להירצח באכזריות יום אחד. לא שיערתי בנפשי כמה סבל יעבור עליי בגלל אותה שיחה בצאט שרק גרמה לי להיות יותר רציני בקשר לאותה אחת.

בפעם האחרונה שביקרתי את הקבר ראיתי שהוא נשאר בדיוק כפי שעזבתי אותו פעם קודמת. היא, אפילו לא טרחה לבוא לפה להשקות את הפרחים ולרחוץ את המצבה היפה. בשבילה כאילו כלום לא היה. כאילו קיבלה אישיות נוספת שבכלל לא זוכרת מה עברנו ביחד.
נתתי לה כל כך הרבה הזדמנויות להוכיח לי שהיא באמת אוהבת אך היא לא טרחה אפילו. הייתי כלי משחק בידה. כשהיה לה רע אני הייתי קרן האור של חייה וכשהיה לה טוב הפכתי למטרד.

לאט לאט אני מגלה שהאהבה שטמונה שם היא אך ורק שלי. זו היתה אהבה חד צדדית. לכן היום הזיכרונות לא אוכלים אותה והיא אפילו לא באה לבקר פה. לכן היא מסוגלת לומר דברים נוראיים כל כך לאדם שרק לפני כמה חודשיים נתן לה את כל מה שיכל ואהב אותה אהבה שאיש לעולם לא יאהב אותה. רק אישה שלא אהבה רגע אחד מסוגלת להתנהג ככה.

באותו יום, יום הולדתי סגרתי לגמרי את הדלת. התחלתי בתהליך המחיקה הקשה. היא לא שווה אפילו פיסת זיכרון קטנה אצלי בראש. לאט לאט והביקורים שלי בבית הקברות ילכו ויתמעטו עד שגם החלקה הזו תהפוך להיות סתם חלק מהנוף. ככה זה, הזמן מרפא את הכל אבל לא בהכרח יתן לי לשכוח את מה שעשתה. לא האמנתי לעולם שהיא תבגוד בי ככה.

כשיצאתי מבית הקברות לאהבות ישבתי לי בתחנה וחיכיתי. הזמן נראה לי כמו נצח. כלום לא זז ודבר לא משתנה. מידי פעם עברו להן כל מיני אחדות שאפילו לא גרמו לי להביט בהן. אני המשכתי לבעוט באבן שהתגלגלה מתחת לספסל התחנה וחיכיתי. מישהו פעם אמר לי שיש פה אוטובוס שעובר מידי פעם וצריך רק לחכות. לאן אתם שואלים?
זה די פשוט, לבית יולדות לאהבות חדשות...

האוירה בגוף היתה מתוחה. כבר שבועות שכולם מהמרים על הקרב הגדול שאמור היה להתרחש מספר ימים אחר כך. שני המתמודדים היו עד אותו היום בלתי מנוצחים וניצחו הרבה קרבות שלהם בנוק - אאוט קטלני. היה ידוע לכל שזה הקרב הכי חשוב שהיה עד כה לגוף והמנצח בו יזכה בפרס הגדול שהוא שליטה על הנפש.

"ברוכים הבאים לקרב על הנפש ! "
הכריז הכרוז שמשום מה גם הוא היה דומה לרפי גינת.

" כידוע לכם הזוכה בקרב היום יקבל זכות שליטה בלעדית על הנפש של הגוף ויקבע כיצד דברים יתנהלו מהיום והלאה בה...

ונעבור למתמודדים, בפינה העליונה במכנסיים האפורים, החכם באיברים, השולט העליון קבלו את " המוח " (מחיאות כפיים)...

ובפינה השניה מעט למטה ושמאלה במכנסיים האדומים, קבלו את מלך הרגש והקצב, " הלב " (מחיאות כפיים)... "

הקהל היה באקסטזה, היו כמה נימי דם באיזור העיניים שלא עמדו בלחץ והחלו להיקרע. שקי הדמעות אפילו החלו לטפטף כשפרץ הקרב והבטן ללא ספק החלה לשפוך את כל מה שהיה לה.

בסיבוב הראשון הנחית המוח על הלב מהלומה בצורת "אגו". הלב לא יכול היה לעמוד בה. "האגו" היה מאד גדול לעומתו ומלא גאווה. הלב הסתבך בפינה בעוד ה"אגו" מכניס לו מלוא המרץ. מאמנו של הלב "הרגש" החל לצעוק לו ולעודד אותו להתרחק לפינה וכשראה שלא עזר הוא הכניס לזירה את "ציפור הנפש" ידידתו הקרובה שהחלה בבכי קורע לב שגרם לאגו להתכנס בעצמו ולרדת מהזירה בבושת פנים.
המוח לא נשאר חייב ומיהר להכניס לזירה את "הזיכרונות הרעים". הוא היה בטוח שזה מה שינצח לו את הקרב. אומנם בהתחלה היה נראה שהציפור מאבדת מכוחה אך כשגבר בכיה החלו הזיכרונות להפוך לטובים והחלו לפעול כנגד המוח ששלח אותם.

הקהל החל לשרוק בוז. כולם טענו למהלך לא חוקי של הלב מכיוון שהציפור היתה ידועה כידידה הכי קרובה של הנפש אבל אז הזכיר השופט לכולם שללב יש חוקים משלו. המוח מיהר לצאת מהזירה. הוא צעק שהקרב מכור ושאמא של השופט נוהגת לעבוד בצמתי הדרכים ולא בתור משמרות הזהב. הקהל היה בטירוף...

לבסוף מרוב ההמולה התעוררה לה הנפש והחלה להרגיע את כולם. היא נזפה בהם על כך שבכלל ניסו לשלוט בה כל אחד בדרכו והזכירה להם שהיא מורכבת משילוב של שניהם ואם אחד ינסה לשלוט בה הוא יהרוס אותה לגמרי.

המוח היה הראשון שהתעשת והציע להכריז על תיקו. הלב מכיוון שהיה פגוע עוד עשה בעיות אך לבסוף החליט גם הוא שתיקו זו תוצאה מכובדת ושהנפש אכן צודקת במה שאמרה.

וכך שככה לה ההמולה וכל האיברים חזרו למקומם הטבעי והחלו לתפקד כבימים עברו.

מוסר ההשכל מכל הסיפור הזה...

אל תתנו רק לאחד משני האיברים הללו להחליט עבורכם. התייעצו בשניהם ותגיעו למסקנה הכי מאוזנת שקיימת וכנראה גם הכי נכונה עבורכם.

בעקבות שיחות שהיו לי פה עם כל מיני אנשים שסיפרו לי כמה לא טוב להם כרגע בחיים נזכרתי בסיפור יפה שפעם מישהו שלח לי והחלטתי לפרסם אותו.

היה פעם זקן סיני ולו בן צעיר וסוס. יום אחד ברח הסוס מהאורווה.
באו אנשי הכפר ואמרו לסיני הזקן,"כמה שזה רע."
שאל אותם הזקן,"מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע?"
למחרת חזר הסוס. יחד עימו הגיעו סוסי בר רבים. האיש ובנו פתחו את דלת האורווה וכל הסוסים נכנסו פנימה. באו אנשי הכפר לסיני הזקן ואמרו לו,"כמה שזה טוב."
ענה להם הזקן,"מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע?"
יום אחר כך נפל הצעיר בעת שניסה לאלף את אחד מסוסי הבר ושבר את הרגל. באו אנשי הכפר לזקן ואמרו לו,"כמה שזה רע?" ענה להם הזקן,"מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע?"

לאחר מכן, באו אנשי צבא ולקחו את צעירי הכפר למלחמה,שבה נהרגו חלק מהם אבל את הבן של הסיני לא לקחו,כיוון שרגלו היתה שבורה.

אז מאיפה אנחנו יודעים אם משהו שקורה לנו הוא טוב או רע?
מה שקורה לנו הוא אירוע. ואירוע אינו טוב או רע. הוא רק אירוע. ההתייחסות שלנו לאותו אירוע הופכת אותו לטוב או לרע בעיננו וזאת בהתאם להתנסויות שעברנו בדברים דומים,או בהתאם לחינוך שלנו שלימד אותנו לשפוט דברים,או בהתאם לאמונות שלנו.

שבת שלום לכולם ותחשבו על זה...

הנה רעיון שעלה לי לא מזמן. כמו שכולכם כבר יודעים אני פרוד טרי יותר מחודש והפקתי המון לקחים מהקשר האחרון שהיה לי. מכיוון שיש לי כעת המון הגבלות ודרישות חשבתי שבלית ברירה אתחיל להריץ את הרעיון שעלה במוחי לפני מספר שבועות שחלקכם שמע אותו ממני כבר בצאט והוא מבצע "נערת בין שתיים לארבע ". ככה יהיה לי יותר קל למצוא מישהי שתעמוד בכל הקריטריונים המחמירים שהצבתי הפעם בכניסה אל ליבי.

לאחר ניסוח מעמיק ויסודי החלטתי לפרסם הודעה על פתיחת התחרות בזו הלשון:

"אם מלכה בעינייך זה לא רק בשחמט,
אם עבדים אצלך זה לא בני ישראל במצרים,
אם אזיקים זה חפץ שימושי לא רק לשוטרים,

מקומך איתי !!!!!

לעבד חמוד, משולח רסן וחסר תקנה דרושה מלכה קשוחה ודומיננטית שיודעת לאלף כהלכה ומצד שני יודעת להפגין רוך ואהבה.

דרישות התפקיד:

א. רווקה בלבד. בשום אופן לא נשואה ולא גרושה ולא "אני נמצאת עכשיו בהליכים". שום דבר חוץ מרווקה.

ב. בעלת חוזה חתום באחת מסוכנויות הדוגמנות המובילות בארץ כגון: אימאג', לוק ,רוברטו, (לידיעת הקוראת מאיה בוסקילה - הזכרתי את רוברטו רק בגלל שיש לך חוזה שם. את אצלי ישר עולה לגמר...).

ג. מלכה מבטן ומלידה. אחת שיודעת שהיא כזו מהרגע שהרופא נתן לה מכה בטוסיק כשנולדה ( אחת כזו שהחזירה לרופא אני מתכוון...)
לא מעוניין ב - " לפני כמה שבועות ראיתי את הכתבה של גיל ריבה במעריב והבנתי שאני מלכה" וכיוצא בזה.
גם לא בכאלה שבחיים האמיתיים שלהן הן שפחות של מישהו אם זה עוד לא היה ברור.
עדיפות למ"כיות בנים ולמלכות כיתה בדימוס.

ד. לא סוויציות. לאור הגל שתקף את הכלוב לאחרונה הייתי חייב להדגיש את זה.

ה. תרבותית ומנומסת. לא אחת כזו שתתעצבן על מלצרית שלא ניחנה ברמת משכל גבוהה במיוחד ובתודעת שירות שואפת לאפס. שתהיי רק איתי בבית מלכה ובחוץ ליידי אמיתית.

ו. אחת שיודעת למה באמת קוראים לי בין שתיים לארבע...

המבחנים יערכו אצלי בצאט . הזוכות המאושרות שיגיעו לחצי הגמר יקבלו על כך הודעה בדואר. יש להצטייד בתשובה לשאלה " מה הדבר הראשון שתעשי כשתהיי נערת בין שתיים לארבע?" (רמז, לא שלום עולמי ולא הרעב באפריקה...) בתור תנאי קבלה ראשוני אצלי לפרטי.

חלקי התחרות:

שלב ראשון - ראיון ראשוני אצלי בצאט.
שלב חצי הגמר - כל מי שעברה את הסינון הראשוני כולל אחת שהקהל בבית החזיר עם ה SMS.
שלב הגמר - שתי המתמודדות האחרונות בלבוש הולם בתחרות המצליפה הטובה ביותר. זו שהטוסיק שלי יהיה הכי מהר אדום ממנה תזכה בתחרות.

ולחלק האחרון, " הפרס ":

הזוכה המאושרת שתיבחר תזכה להיות המלכה של בין שתיים לארבע במשך שנה ותיסע לייצג את ישראל בתחרות המלכה העולמית שתיערך השנה בצכיה בחוות ה - OWK הידועה.

חבר השופטים:

ריקי גל ואנוכי.

ההשתתפות אסורה לעובדי הכלוב ולמשפחותיהם.


זהו . איך המודעה?

נ.ב

הפוסט הזה נכתב רק על מנת להעלות חיוך על פניהם של יושבי הכלוב וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט.

יום טוב...

אמת. מה עוד לא נכתב על המילה הנפלאה הזו?...
כבר אמרו שהיא תמיד מתגלה ושהיא גם השקר הטוב ביותר. אמרו שהיא גם לפעמים קשה ואין מה לעשות וגם אמרו שעדיף לדעת אותה היום מאשר מחר. לדעתי האישית, כל משפט שכתבו עליה נכון.

אני את האמת האישית שלי מצאתי ולדעתי אין חוויה טובה מזו. התחושה המשחררת הזו של ניתוק קשרים מחשבתיים שהיו לך בראש לגבי אותו נושא שהאמת נחשפה בפנייך גורמת לאושר עילאי.
פתאום אתה גם מתחיל להבין דברים שפעם העסיקו אותך הרבה. פתאום להכל יש משמעות וכל חתיכות הפאזל באות אל מקומן הטבעי.

כשמצאתי את האמת שלי הבנתי שלא איכפת לי שרק אני או אנשים קרובים אליי רואים אותה. לא מעניינים אותי אותם אנשים שלא רואים מאחר והם עדיין מסונוורים מדברים אחרים שמונעים מהם לראות את האמת. לעיתים יש להם גם אינטרס לא לראות אותה מאחר והם מעדיפים לטפח אשליות על פני אותה אמת שברגע הראשון היא אכן מרה אבל כשמחזיקים אותה מעט זמן בלב, היא מתחילה להיות מתוקה ביותר. ממש כמו הסוכריות החמוצות חמוצות שמתמוססות בפה ולאחר כמה שניות הופכות למתוקות.
לפעמים הם גם לא רואים את האמת כי הם מפחדים ממנה. אותה אמת יכולה לגרום להם לחשוב דברים לא טובים על עצמם ובכך לערער את האיזון הנפשי שלהם.

עוד הבנתי שאין טעם לנסות לשכנע אנשים לראות את האמת. הכי טוב לתת להם לגלות אותה בעצמם. הרי גם ככה זה יהיה ללא תועלת מאחר ואנשים נוטים להחזיק באשליות כי הן נראות יותר טוב מהאמת וקל יותר לטפח אותן. הן גם אף פעם לא יתנו לך איזו הארה מעניינת שתאלץ אותך להתאמץ יותר כדי לזכות בשינוי אמיתי. הדבר היחיד שהן יכולות לתת זה רק סטירה בפנים כשהן מתנפצות להן והופכות לחלקיקי זכוכית מחשבתית בחלל המוח שלנו.

בצורה מסקרנת ביותר מציאת האמת מחזירה את השלווה לנפש. פתאום שוב אפשר להנות מכל דבר קטן ויפה שאנחנו מוצאים כמו צדפה על חוף הים או סתם מראה משובב לב של דבורה שיושבת על פרח אדום כשהשמש מחממת אותה.
הרוגע מתחיל לחדור לעצמות והמיקוד שכל כך היה חסר בחיים עד לאותו הרגע מתחיל לחזור לעצמו והוא חד מתמיד. התמונה הופכת להיות נקיה וברורה יותר והנפש מתחסנת ובונה את עצמה מחדש .

אני שמח שגיליתי את האמת. עבדתי קשה כדי לגלות אותה. זה לקח ממני המון אנרגיה ומשאבים אך בסופו של דבר זה היה שווה. האמת גרמה לי להבין מי אני באמת ומהן באמת מטרותיי לחיים האלה.

אני מאחל לכל אחד ואחת שקוראים את הקטע הזה שימצאו את האמת היחידה שלהם וילכו איתה עד הסוף. לא משנה באיזה נושא העיקר שתגיעו אליה. רמז קטן שיכול לעזור, כל דבר שאתם מתלבטים בו או שמרגישים שגוזל ממכם הרבה אנרגיה, ראוי שתגלו את האמת עליו. היא, כבר תסביר לכם מה הצעד הבא שלכם באותו עניין.



בין שתיים לארבע

העבד שמכר את הקולר שלו

מדהים... בשניה אחת, בהבזק מחשבה אחד אתה מתחיל לקלוט מה קורה. פתאום הכל נראה ברור וצלול בלי שום רגש שמעוור אותך. האור החזק שכרגע מסנוור אותך הוא אור ידוע, לא סתם אור. הוא נקרא האור שבקצה המנהרה.

בדרך כלל הוא מסמל על יציאה שקרבה ובאה וסוף של משהו רע. אצלי האור הזה מסמל סיומו של עידן. סוף עידן התמימות. עידן שאכלתי בו הרבה קש רק בגלל שהייתי טוב לב וניסיתי להיות האביר על הסוס הלבן.
את האמת לא האמנתי שזה יבוא כל כך בקלות אך ישיבה אחת רגועה ורצינית מול הים, בין כמה סלעים עם סרטנים שמהלכים עליהם ומתחממים בשמש, עשתה את ההבדל. כן רבותיי ראיתי את האור...

זה היה יום שישי האחרון. החלטתי לנסוע אל הים שהוא למי שלא מכיר אותי המדריך הכי גדול שלי לחיים. שם נופלות כל ההחלטות החשובות שלי (בניגוד למי שחשב שזה קורה בשירותים ) ואשר איתו אני דואג להתייעץ בכל מיני עניינים.
שם תוך כדי שיחה עם אחי בה אני מתאר את הרגשות שלי ומסכם בעצם את אותה התקופה החלה ההתפכחות. פתאום התחלתי לשמוע את עצמי מדבר והבנתי בדיוק שזה ממש לא מה שאני מחפש. היו כל כך הרבה סימנים לכל אורך הדרך שפשוט התעלמתי מהם. התחלתי להבין שזה לא ממש היה אושר אלא יותר עינוי מתמשך לאיבר הכי חשוב שלי - הלב. הבנתי כמה נתתי לו לסבול ואיך הכנסתי אליו משהו שרק הרס אותו.
לאחר כמה דקות בהן עיכלתי את ההתפכחות התחלתי להריץ בראש תסריטים לגבי העתיד והבנתי שאין שום סיבה שיהיה עתיד כזה. הבנתי שאם אתן לעתיד כזה לקרות אני רק מתפשר על הבחירה שאמורה להיות הבחירה שלך חיי. מילא אם הכל היה זורם יפה והאמון היה עדיין פה, מילא. אך מכיוון שכבר אין לי אמון, כלום כבר לא שווה. וזה לא שלא ניסיתי. ניסיתי הרבה פעמים והבלגתי על דברים שהיום אני מבין כמה משמעותיים הם היו. העדפתי להתעלם מהם רק בגלל הרגש שדחף אותי עוד ועוד קדימה כשבעצם כל התהליך היה בניוטראל, לפעמים אפילו ברוורס...

עכשיו אני מרגיש קר. כמו רובוט. משהו במערכת שלי מתחיל להיבנות ולא נותן לי להרגיש. שלב ההחלמה החל אמרה לי מישהי וכנראה צדקה. הלב שלי נעל את עצמו מבפנים ואפילו לי הוא לא נותן להיכנס. לפחות לא עכשיו. כנראה שיעבור עוד זמן עד שהכניסה אליו תאושר לי ועל אחת כמה וכמה לאורחות שיבואו להתרשם ממנו על מנת להתגורר בו בעתיד הקרוב.

לאט לאט הרגשות שזרמו בו מתחילים להיעלם ולי כבר אין שליטה על זה. המחשבה על העתיד ההוא ניתקה אותי מהשסתום שאחראי לזרימת הרגשות מהלב שלי החוצה. אני כבר לא יכול לעשות כלום, הם זורמים וזורמים ויוצאים החוצה.והאמת? טוב שכך, מעולם לא הגיע להם באמת מקום בתוך הלב שלי.

תודה לך התפכחות, תודה שהגעת...

תודה שמהסיוט הזה, אותי גאלת...

בדרך כלל כשאנחנו פוגשים אדם אותו אדם מקבל אצלנו תדמית מסויימת שמושפעת מההיכרות הראשונית תחילה ולאחר מכן מהיכרות מעמיקה שמטבע הדברים רק הזמן יכול ליצור. לתופעה הזו אפשר לקרוא הילה. אותה הילה משתנה עם הזמן ובדרך כלל מתעצבת בצורה כזו שדי קשה להשפיע עליה אלא אם כן קורה אירוע מיוחד לטוב או לרע.

הכי קשה זה שהילה של מישהו אהוב לנו נשברת ואנו מגלים שאותו אחד או אחת איננו דומה למה שחשבנו.
פתאום קשה להסביר לעצמנו איך בכלל היינו מאוהבים בו ואיך סמכנו עליו כל כך. יותר קשה לבוא ולאותם אנשים שכל הזמן רק שמעו על אותו אדם דברים טובים ולומר להם שההילה התרסקה. שאותו אדם אהוב היה יציר דימיון או אשליה שלנו. בדרך כלל האהבה היא זו שגורמת לנו לאפקט הילה מוגזם על אדם וחלק מההתאבלות עליו או על אובדנו היא על ההילה שיצרנו סביבו.
אותה הילה גם מזכירה לנו נשכחות. היא לא רוצה שנפרק אותה. אולי בעצם אנחנו לא רוצים לפרק אותה כדי שלא נתמודד עם המציאות המדומה שמקיפה אותנו כשאנחנו מדברים או נמצאים איתו.

לפעמים ההילה היא הפוכה. מישהו שחשבנו עליו דברים לא טובים פתאום בא ועושה לנו טוב וכל ההילה סביבו משתנה. פתאום כל היחס אליו נראה אחרת ולפעמים באה התאהבות בו.

בכל אופן לא נעים לשבור הילות של אנשים שמקיפים אותנו במיוחד אם אהבנו או אם עדיין אנחנו אוהבים אותם. הרסיסים של אותה הילה ישארו בתוכנו עוד הרבה זמן לאחר שהזיכרונות יפסיקו לכאוב כל כך...

בדרך כלל אני לא עושה את זה פה אבל הפעם החלטתי לחרוג ממסגרת הבלוג ולכתוב פה שיר שכתבתי. הוא עוסק באהבה שבין אנשים פנויים לאנשים נשואים. הבנתי שהתופעה הזו של אנשים שמתאהבים באנשים נשואים היא גדולה יותר ממה שחשבתי. כמעט כל אדם שני שדיברתי איתו כאן מעורב או היה מעורב במערכת יחסים כזו. השיר הבא מוקדש לכם אנשי הצללים...


מאמינים באהבה ומתחבאים בין הצללים
חיים על הבטחות אבל בינתיים מנוצלים
מסתפקים בשיחות ובמפגשים חטופים
כן, אלה הם חייהם של אנשי הצללים

לא חיים בהווה כדי לחיות בעתיד
נאבקים ברגשות ומפסידים תמיד
חושבים שעוד מעט הסיוט יגמר
ולא מבינים שמחר לא יהיה אחר

אז מה אם טוב אז מה אם נעים
עוד מעט יחזרו הביתה כי הם בכל זאת נשואים
נמצאים שם בשבילם ושומעים על הכאבים
אבל עבורנו לעולם לא יהפכו לגרושים

מספרים לנו שהם מרגישים אותו דבר
מחכים רק שיוכלו להגיד שזה נגמר
אומרים שקשה אבל עבורנו זה שווה
אז למה לכל הרוחות כלום מזה לא יוצא?

האמנו להם והכנו תוכניות
חשבנו באמת שפה נקשרו גורלות
אבל עבורם זה משחק ולא יותר
ולנו על החלום אסור לוותר...

יש אנשים שירדפו אחר החלום שלהם. הם יעשו הכל ויגיעו אליו בסוף. הם יתמודדו כנגד כל הסיכויים וכנגד כל הקשיים ובסוף יצליחו.
לעומתם ישנם אלה שיעדיפו להמשיך לחיות בתוך אשליה או בתוך אותו חלום אם תירצו, על מנת שלא להתמודד עם אותם קשיים שיבואו. הם ינהלו חיים כפולים ויסתירו מבן הזוג שלהם את כמיהתם הסודית.

אני שייך לסוג הראשון. הצבתי לעצמי מטרה והיא למצוא לי מלכה ולחיות איתה. על החלום הזה אני לא אוותר. כמה שיהיה לי קשה אני אדבוק במטרה עד שאצליח.
שום דבר לא ישבור אותי. אני אחיה את החלום. אני לא מתכוון להיות מאלה שחומקים פעם בשבוע מהבית על מנת להיפגש עם מלכתם. ממש לא.
לא רוצה לשכור חדרים במלונות זולים או להסתיר מהאישה שתחיה איתי את הסוד הכי גדול שלי. אני רוצה להיות גלוי בפניה, שתדע מי אני באמת עמוק עמוק בפנים. רק האישה שאיתי תזכה ליחס המיוחד הזה שאני מסוגל להעניק בתור סאב. לא תהיה אחרת מלבדה על פני העולם הזה שתדע ותרגיש כמו זו שתחיה לצידי.

עוד תכונה שהחלטתי לא להתפשר עליה היא שאני רוצה מישהי שהיא כזו מבטן ומלידה. מישהי שגם בחייה היום יומיים היא מלכה ולא איזו עקרת בית משועממת שמתלהבת מהעניין. מישהי שרואה בזה יותר מתבלין לחיי המין.
אני רוצה מישהי שזו דרך חיים עבורה אך למרות זאת לא תיקח את הנושא ברצינות רבה מכפי שהעניין דורש.

אולי אני מבקש הרבה מידי אבל זה יותר טוב מלחיות חיים שלמים כמו סוכן חשאי עם סוד ענקי בבטן שקורע לך את הנשמה בכל פעם שאתה חוזר אל אישתך וילדים אחרי ביקור אצל המלכה...