מעבר למראה

אני על הספה.
אזיקים על הידיים, לא מחוברים לשום דבר, אבל המראה הזה מספיק כדי לעורר את ההרגשה הנכונה. הם משמשים תזכורת לכך שאני צריך לשמוח על כך שהן חופשיות, כי זה לא מובן מאליו, וזו לא החלטה שלי.
יש בזה משהו מכניע.
אני על הספה, על הברכיים, ידיים על המשענת, פנים אל הקיר, תחתונים מופשלים.
ואת, עם הקיין. מצליפה.
סתם. כי התחשק לך להצליף בי.
אני אוהב את זה שאת מצליפה סתם כי מתחשק לך. יש בזה משהו כל כך אבסורדי, ומשעשע.
אבל עם הכאב, מגיעה גם כניעות. מגיעה התמסרות.
זו שיש לה את הכוח להצליף, עם או בלי סיבה, מקבלת את הכניעות של זה שנותן לה את הכוח להצליף בו.
אני מסתכל על התוצאות. יש חוסר פרופורציה בין איך שזה הרגיש (ממש לא נורא) לבין איך שהישבן נראה אחרי.
אני מזכיר לעצמי להיבהל פחות בפעם הבאה שאני רואה תמונות שנראות קשות: מסתבר שלא תמיד זו תוצאה של עינוי נוראי.
כמו שאמרו חכמינו, אל תשפוט תמונה עד שתגיע לחוויה.

את מניחה את הקיין, ומורה לי להסתובב ולהפנות את הישבן אליך.
להיפתח, להוריד את הראש, לקשת את הגב.
חשוף. כנוע. בידיים שלך.
אני שומע אותך שמה את הכפפות, ופותחת את הבקבוק של חומר הסיכה.
אני נזכר כמה נדלקתי כשאמרתי לי אז שאת רוצה לחלוב אותי...