|
|
|
שניה לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הנוכחי שמתי לב עברו כבר 85 ימים אותו שברון לב ענק עם בת הזוג הקודמת ובכל זאת ....
ישנם ימים, ישנם לילות שאני חולם עליה,
ישנם זיונים, ישנם מציצות שאני עוצם את עיני וחולם עליה.
כל כך רע היה לנו,
כל כך טוב היה לנו
כל כך רצינו שזה יצליח,
כל כך לא התאמנו.
FI
התחלתי לכתוב ומחקתי מספר פעמים את סיפור העלילה המלא ולא הצלחתי להוציא אותו מספיק קצר או מספיק מאוזן אז וויתרתי ...
אני רק רוצה לפרוק מהלב שהאח האידיוט שלי הפך לסמרטוט של חברה חדשה שלו, מזמן כבר הוא הקריב על מזבח האהבה שלה את טיפת הכבוד העצמי האחרונה שהיא הרשתה לו ועכשיו הוא גם משחק בשלמות המשפחה.
אחותי בוכה, אמא מבולבלת ואבא חזר לקחת כדורים ללב ...
ואני כותב, מנקה מחסנים ...
דברים שאני רוצה להגיד לך ולא יכול.
כל SMS שאני מקבל עוברת לי תפילה קטנה בלב שהוא יהיה ממך.
כל הודעה פרטית שאני מקבל עוברת לי תפילה קטנה בלב שהוא יהיה ממך.
כל פעם שהטלפון שלי מצלצל אני מתפלל אולי זאת תהיי את בצד השני.
כל פעם שהשם שלך מתחבר למסנג'ר אני מתפלל אולי הפעם נדבר.
ולפעמים באמת ה SMS הוא ממך,
ולפעמים ההודעה היא אכן ממך,
ולפעמים הטלפון הוא אכן ממך,
ולפעמים הפניה במסנג'ר היא אכן ממך.
אבל המים עוד לא שתקו,
אבל הפחדים עוד לא נדמו,
אבל הכעסים עוד לא התקררו.
אתמול דיברנו פעמיים,
בשיחה הראשונה אמרת לי משפטים שעוד מתגלגלים לי בראש.
אמרת לי - "כשגליתי לא נשמתי סדיר שתי דקות שלמות"
ואמרת לי - "זה היה התפקיד שלך לשמור עלי, ובמקום לשמור אתה הייתה זה שפגע בי"
בשיחה השניה ענית לי בוכה וחלשה,
האינסטינקט הבסיסי שלי התעורר לחיים,
כל כך רציתי להתניע את האוטו ולבוא לחבק אותך, להגן עליך.
כי את הילדה הקטנה שלי,
לרגע אפילו קראתי לך "ילדה קטנה שלי",
בקול חנוק דמעות בקשתי ממך
תזכרי ש"אני אוהב אותך"
תזכרי ש"אני כל כך מצטער"
רצתי גם להגיד
תזכרי "את כל הטוב שהיה לנו יחד"
תזכרי "את כל הטוב שעוד יהיה לנו יחד"
אבל לא יכולתי, הגרון נחנק, העיניים הוצפו, הקול נדם
אני יושב עכשיו עם חלון המסנג'ר שלך פתוח,
הדב החום שלך מחייך אלי שוב ושוב,
גם אני מחייך אליו חזרה, חיוך של "פיירו",
כמה שמח הייתי שמח אם היית יוזמת
כמה שמח הייתי אם היית יכולה להבין את ראשי פנימה,
כמה שמח הייתי אם היית יכולה להבין את ליבי פנימה,
כמה שמח הייתי אם היית יכולה לחשוף בפני את פינותיו האפלות של ראשך,
כמה שמח הייתי אם היית יכולה לחשוף בפני את תאוותיו הנסתרות של ליבך,
כמה שמח הייתי אם היית יכולה לקרוא את הפוסט הזה.
אתמול אני נכנסתי להתקלח את ישבת בסלון,
נשכבתי באמבטיה עם האוזניים שקועות במים והזרם שיורד על הפנים והתחלתי לחלום.
חלמתי איך את מסיטה את הווילון אמבט ומעירה אותי מהחלום,
חלמתי אותך יושבת על ברכייך מושיטה לי את קולרך ומבקשת אותי לשם לך אותו,
חלמתי אותך יושבת שם רכונת ראש ושלמה עם גופך,
חלמתי את שדייך החשופים והמושלמים,
חלמתי את מבטך הרגוע והשלו.
חלמתי איך אני מסובב אותך עם הגב אלי, מכוון את ידייך לאחוז בשער ראשך,
חלמתי את חיוכך שבשלב זה כבר מכיר את השלב הבא בו אני שם לך את קולרך.
חלמתי אותך מקלחת אותי ביראת קודש ששמורה לחסיד האוחז את הסידור בדרכו לבית הכנסת בשבת.
חלמתי אותך חופפת את ראשי,
חלמתי אותך מסבנת את גופי,
חלמתי אותך מנקה את ישבני,
חלמתי אותך מנשקת את כפות רגלי,
חלמתי אותך מתיישבת לשפת האמבט, במקשת את ראשי בין רגלייך, חלמתי אותך מגלחת את פני.
חלמתי אותך מבקשת אותי לעמוד,
חלמתי אותך מבקשת אותי להסתובב,
חלמתי אותך מבקשת את רשותי לשתות את נקטר אהבתנו,
חלמתי אותך עושה זאת מתוך הנאה שלך ולא מתוך סיפוק שלי,
חלמתי אותי שם מלטף את ראשך.
חלמתי אותך משכיבה את בטנך על מושב האסלה,
חלמתי אותי קושר את כפות ידיך ואת ברכייך,
חלמתי אותך שם מחייכת עם כל הצלפה,
חלמתי אותך שם מחייכת עם כל לטיפה,
חלמתי אותך שם מחייכת עם כל קוביית קרח שמוחדרת לגופת,
חלמתי אותך שם מחייכת כשאיברי חודר את שפתייך,
חלמתי אותך שם מחייכת יותר כשידי פתחו את לחייך ואיברי חדר את ישבנך,
חלמתי אותך שם נהנת, חלמתי אותך צועקת, חלמתי אותך שם מבקשת עוד.
כמו מכל חלום גם מהחלום הזה התעוררתי, התקלחתי, התנגבתי ויצאתי לסלון.
בסלון את חכית לי רואה טלוויזיה מחייכת וצוחקת.
שאלת מה קרה ועניתי שכלום.
אפילוג,
הרבה חברים טובים ומדומים שאלו אותי מספר פעמים אם אני כל כך סובל למה אנחנו עוד יחד.
נסתי לשקול על המאזניים את היתרונות והחסרונות של הקשר שלנו,
בכף החסרונות של המאזניים נמצאים בעיקר הבצועים המיניים (והבדס"מים) החסרים שלך וחוסר היכולת שלך לתקשר בנושא זה.
בכף היתרונות של המאזניים נמצאים חיוכך וצחוקך ואיך שהלב שלי נמס בכל פעם שאני מדגדג אותך.
בכף היתרונות של המאזניים נמצאת הדאגה שלך, איך כל עיטוש שלי מזעיק אותך מקצה העולם, איך כל נהיגת לילה מצריכה SMS, איך הכאב הכי גדול שיכול להיות לך הוא הכאב שלי.
קטנה שלי,
אפילו שאני בטוח שאת לא קוראת בלוג זה בכלל או פוסט זה בפרט,
רק שתדעי לך,
עם כל הבעיות שלנו,
עם כל הקשיים שלנו,
אני אוהב אותך אהבה ללא תנאים,
אני אוהב אותך אהבת אב,
את שלי בדיוק כמו שאני גם שלך,
לעולם לא אוותר עלינו.
שלך,
(אני)
איך זה לעזאזל שרגש של אהבה ושנאה הם כל כך קרובים?
איך זה לעזאזל שאני הבאתי את עצמי למצב הזה?
אשכרה,
היום בדרך לעבודה חשבתי כמה יכעס עלי קצין הרכב אן אני אעשה לו תאונה מכוונת במהירות גבוהה.
אשכרה,
התחלתי לחשוב לכמה אנשים אני אחסר.
אשכרה,
התחלתי לספור כמה חברים אמיתיים וכמה מדומים יש לי (התוצאה היתה מביכה אבל צפויה).
לכמה אנשים אני יכול להגיד שיש לי יום חרא והתגובה הראשונה שלהם תהיה
"ספר, דבר, מה קרה? מה אפשר לעזור?"
במקום האופי היהודי הקדום
"אתה חושב שלך חרא, זה כלום לעומת שלי, לי ממש ממש חרא"
אין לי יותר כח לכלום.
העזר שנגדי נראית מיום ליום יותר נגדי מאשר עזר.
אולי היא תשתנה
אולי היא תלך
אולי היא תבין
מצד שני
אולי אני אהיה מסוגל לדבר איתה
אולי אני אהיה מסוגל לעזוב
אולי אני אהיה מסוגל להשתנות
מפתיע שהפכתי להיות אפתי,
מפתיע שאני מחכה לסוף,
אולי אני צריך לחזור להיות אני
אתמול בצהריים הילדה מתקשרת אלי ומבקשת את הרשות לתכנן את הערב שלנו, לשאלתי מה יש לה בראש היא ענתה בשאלה "האם אתה סומך עלי ?" כמובן שאני סומך עליה וכמובן שלא זכיתי לתשובה לגבי התוכניות.
אתמול בלילה היא מגיעה אלי במיטב מחלצותיה, מעירה אותי משנתי כמו ששנינו אוהבים (היא כל כך אוהבת את מנת החלבון שלה), מגישה לי את כוס הקפה שלי ונותנת לי רמז אחד לגבי הבאות, "תיקח את הספידו שלך".
נכנסים לרכב שלה ושמים פעמינו צפונה, בארומה שב "M הדרך" אני זוכה לאספרסו הכפול שלי (כנראה שיש לה תכנונים של ממש אם היא רוצה אותי כל כך מתודלק בקפה) ומשם נסיעה קצרה לחוף בית ינאי.
כשהגענו לחוף ראינו שישנם כבר מספר רכבים שחונים שם ומתעסקים בשלהם, "עוד מעט הם כבר יפסיקו את ההתעסקויות שלהם ויצפו בהצגה" הילדה סיננה מבין שיניה ואני רק הרמתי גבות.
בחוף בית ינאי ישנם רק שני שולחנות לרווחת המבקרים, "להפתעתנו" שניהם היו פנויים, התמקמנו לנו ליד הקרוב יותר לים, במבט החלטי (כמו שהיא יודעת כשהיא רוצה) אמרה לי הילדה "קדימה, אני רוצה לראות את הספידו הקטן שלך", מי שמכיר את הילדה יודע שכשיש לה את המבט הזה לא כדאי להתווכח עברתי לספידו והיא מצידה עברה לבקיני עם חלק תחתון בגזרה ברזילאית (כמו שאמרתי לה שאני אוהב כשדיברנו על הנושא שבוע שעבר, אולי גם משם היא קבלה את הרעיון לערב זה?).
העובדה הקטנה הילדה לא לקחה בחשבון זה שטמפרטורת המים בים התיכון, בחודש יוני, בלילה היא סביב ה 17 מעלות. אז כאשר חצי גוף שלנו כבר היה במים והעתיד של שנינו קפא הבנו שפנימה יותר אנחנו לא ממשיכים אבל לפחות הרווחנו פטמות זקורות שיכולות לנקב חור בגלגל של משאית.
יצאנו מהמים וחזרנו לשולחן שלנו, הילדה התיישבה על הספסל בעוד אני נשכבתי על השולחן צופה בכוכבים וממתין להמשך ההובלה של הערב על ידה.
לא הייתי צריך לחכות יותר מדקה עד שהרגשתי את שפתיה החמות עוטפות את הזין שלי ומתחילות לינוק אותו ולנקות ממנו את מלח הים. בתזמון של מטרונום שוויצרי, החברה שבמכוניות שמו לב אלינו והתחילו לתת לנו הצגה של אורות גבוהים ונמוכים בדיוק ברגע הגמירה שלי לתוך גרונה המחכה של הילדה.
כשהמציצה הטובה ביקום ויצר האקסבציוניזם שלי חוברים יחד.
בדרך חזרה הילדה שאלה אותי אם אני רעב, (שאלה מיותרת כי אני תמיד רעב) לשאלתי מה היא רוצה לאכול היא ענתה "עכשיו בא לי מנת חלבון בצורת סטייק" אז נכנסנו להרצליה פיתוח לאחת מהמסעדות האופנתיות החדשות שמתחלפות שם חדשות לבקרים.
במסעדה הזמנו בקבוק מרלו תוצרת יקב פרטי בצפון הארץ ולאחר השקת הכוסות הראשונה חזרה אלינו המלצרית והזמנו שנינו סטייק אנטרקוט 400 גרם מדיום, כי סטייק טוב כמו סשן טוב תמיד צריך שיהיה בו קצת דם.
באמצע הסטייק ולאחר הכוס השניה של המרלו שמנו לב שבשולחן שלידינו התיישבה קבוצה של מספר נשים שזה עתה יצאו כנראה מאחד הפאבים שבאזור, אחת הנשים משכה את תשומת הלב שלנו, היה לה שיער חום חלק, עיניים חומות, חיוך של השכנה ממול ואיפור מינימאלי. היא לבשה מיני קטנטן מעור (הווניל של הוונילים), חולצת כפתורים לבנה ולתענוגות ליבי נעליים עם עקב סטילטו.
מיותר לציין שהבחורה הזאת באופן אוטומטי הפכה להיות מרכז השיחה שלנו, איך אנחנו שולחים לה רגליים מתחת לשולחן פעם אני ופעם הילדה, איך אנחנו מטפטפים טיפות מים קרים על חולצתה הלבנה שהופכת שקופה ולאיזה גודל יכולות הפטמות שלה להגיע.
תוך כדי שיחה הרגשתי שכל הנוזלים שנכנסו אלי לגוף בכמה השעות האחרונות רוצים לצאת (Nature calls) אז כשהודעתי לילדה שאני זז לשירותים תגובתה היחידה היתה "רק תדאג להיכנס לשירותי הנכים", בסרט הזה כבר היינו ולא היה צורך להרחיב בשאלות ולכן כאשר לאחר מספר רגעים שמעתי דפיקה בדלת לא הייתי מופתע לראות בפתח את הילדה, לעומת זאת הייתי מאוד מופתע לראות שם את ד', היפיפייה עם הסטילטו, בחיוך זדוני הילדה אומרת לי "תתחיל להרגיע, היא לא בשבילך" ובתנוע חטופה אזקה אותי.
מיד לאחר שהנשים היפות היו בטוחות מהזאב הרע שעכשיו כבר היה אזוק התחילה הילדה במשחקי הפיתוי שלה עם ד', ראשית היא נישקה אותה ארוכות, לאחר מספר דקות של נשיקה כמו שרק הילדה יודעת להעניק היא ירדה לבדוק את מצב הרטיבות של ד', כשגילתה שהמשימה הוכתרה בהצלחה וד' כבר רטובה לחלוטין היא פלטה "קוד יקר ... הקינוח שלך מוכן", היא הורידה את תחתון החוטיני (תחרה שחור) של ד' וסתמה לי איתו את הפה, כעת בחרה הילדה להושיב עלי את ד' ל Lap dance מחרמן קטן בעודה יונקת את שדיה, לא יודע אם זאת המחשבה הנכונה לרגע זה או לא, אבל אצלי בראש התחיל להתנגן השיר של אריק ברמן "זה לא נתפס שלא נכנס אם לא פותחים את המכנס".
בדיוק כשחשבתי שהגיע מזור לייסורי, הילדה שאלה את ד' אם היא רוצה לגמור ממני והתשובה המיוחלת של ד' היתה "כמובן", הילדה הושיבה את ד' בפיסוק על שוק ימין שלי והתחילה להניע אותה קדימה ואחורה, (למרבה ההפתעה לקצב השיר של אריק ברמן שעדיין התנגן לי בראש). רק בשביל להגדיל מעט את ה Tease דחפה הילדה את ראשי משדיה של ד', חפנה אותם בידיה ועם אגודליה שפשפה את קצה הפטמות.
לאחר מספר גניחות שהייתי בטוח ששמעו כבר בכל המסעדה ולאחר שד' גמרה שאלה אותה הילדה "מה את חושבת, מגיע לקוד לגמור גם כן ?", תשובה של ד' היתה "הוא הרוויח את זה בכבוד אבל לדעתי יהיה מעניין יותר למנוע זאת ממנו" הן התנשקו כדקה נוספת ונפרדו.
בתנועת יד אחת שיחררה אותי הילדה מהאזיקים ויצאה מתא השירותים לא לפני שהזהירה אותי לא לחשוב אפילו על להגמיר את עצמי. הורדתי את האזיקים, הוצאתי את התחתון והכנסתי אותו לכיס (לפחות נשארה לי מזכרת מד') שטפתי את הפנים וחזרתי לשולחן.
כשחזרנו לביתי הקט קרני אור ראשונות סימנו לנו שהלילה המיוחד שלנו עומד להסתיים ובקרוב שנינו נצטרך להתעורר מליל הזימה שלנו וללכת לעבודה.
מחשבה זאת לא עברה בראשה של הילדה כי מיד עם כניסתנו לבית היא אמרה "ועכשיו תעשה מה שאתה יודע לעשות" ובאקט סימבולי הוציאה מתיק ההפתעות שלה את השוט הגישה לי אותו כמו בהעברת שרביט ניצוח על תזמורת התיישבה על ברכיה בגב זקוף ועצמה את עיניה.
אין צורך להמשיך ולפרט את מעללינו בחדר המיטות היום בבוקר מלבד העובדה האחת שאחלוק איתכם, הילדה לקחה איתה היום לעבודה כרית שיהיה לה כואב פחות לשבת, לדעתי גם הכרית לא עוזרת.
