שמשהו יהרוג אותי

איך זה לעזאזל שרגש של אהבה ושנאה הם כל כך קרובים?
איך זה לעזאזל שאני הבאתי את עצמי למצב הזה?

אשכרה,
היום בדרך לעבודה חשבתי כמה יכעס עלי קצין הרכב אן אני אעשה לו תאונה מכוונת במהירות גבוהה.
אשכרה,
התחלתי לחשוב לכמה אנשים אני אחסר.
אשכרה,
התחלתי לספור כמה חברים אמיתיים וכמה מדומים יש לי (התוצאה היתה מביכה אבל צפויה).

לכמה אנשים אני יכול להגיד שיש לי יום חרא והתגובה הראשונה שלהם תהיה
"ספר, דבר, מה קרה? מה אפשר לעזור?"
במקום האופי היהודי הקדום
"אתה חושב שלך חרא, זה כלום לעומת שלי, לי ממש ממש חרא"

אין לי יותר כח לכלום.
העזר שנגדי נראית מיום ליום יותר נגדי מאשר עזר.
אולי היא תשתנה
אולי היא תלך
אולי היא תבין

מצד שני
אולי אני אהיה מסוגל לדבר איתה
אולי אני אהיה מסוגל לעזוב
אולי אני אהיה מסוגל להשתנות

מפתיע שהפכתי להיות אפתי,
מפתיע שאני מחכה לסוף,

אולי אני צריך לחזור להיות אני