התמסרות

סוף סוף יוצאת מהטרנינג, סוף סוף מצליחה לשים על עצמי שמלה של קיץ ונעלי עקב ירוקות עם כוכבים, סוף סוף ההתרגשות הזו בבטן שנעדרה משם המון זמן.
בר אפלולי משהו, אנשים יפים ( "אנשים עם נוכחות" כמו שאתה אומר), שרותים שחורים (כמו פעם, במקום ההוא שבו אהבתי לרקוד בלי להסתכל לצדדים), צילומים על הקירות שעושים תחושה של חופש.
שני כסאות בר, בירה מולי וויסקי מולך, נשיקות ארוכות שחונקות את הגרון מדמעות.
העיניים שלך. אוף, העיניים שלך.
ואחרי כמה נשימות של פחד החבל מפסל בי כמו פעם, מזמן, שולח אותי למחוזות רחוקים כפי שרק המכחול של מורן שצייר על גופי עשה בחודשים האחרונים.
"אני מתובלת"? שאלתי.
"לא, את במהות". ענית.
אז שחררתי את המחסומים האחרונים והרשיתי לך לאמר לי ש"יש נקודה אחת שאם אשתין בה תגלי שאת לא יכולה לנשום".
כשהלחי שלי צמודה לגב הספה והגוף שלי מעוצב היטב על פי פנטזיות החבל שלך, אני סופגת את כל מה שאתה רוצה לתת.
"זה יהיה סשן מחוייך" הזהרת.
"לא ציפיתי לפחות" עניתי.
ולפחות אחד מאיתנו חייך המון.

אני יודעת שאסור לי, ובכל זאת.........
כמה זמן אפשר בלי?!
אז החבר החשמלי שלי נשלף מהמגירה, הכותב החביב עלי הועלה על המסך, והחגיגה בעיצומה.
כל פעם מחדש מפתיע אותי כמה רוגע אפשר לשאוב מקצת סיפוק מיני.
מסתבר שהאנרגיה העיקרית המניעה אותנו בחיינו היא אכן אנרגיית המין.
שוב נושמת, לפחות לקצת.

הפוסט הזה נכתב כתזכורת לעצמי שלא תמיד אני לגמרי צייתנית..........

WONDER WOMAN MY ASS

שכשהנשמה מתחילה לנדוד
השינה מצטרפת אליה.

לפעמים חלומות מתגשמים,
לפעמים הם מתאבדים
ולפעמים סתם בא איזה אידיוט ויורה בהם.

ממה את כל כך מפחדת? מה כבר תשמעי שם? מה הכי גרוע שהיא עשוייה לומר?
את, שעזבת את הגבר הכי נכון בעולם הפולני שלך ויצאת לדרך לא ידועה לבד.
את, שזינקת לתוך הבדס"מ בלי לחשוב פעמיים והלכת עם זה כל כך רחוק, גם כשכולם מסביב נבהלו.
את, שמהמרת על הלב שלך כל יום מחדש ומאפשרת לו לאהוב את הגבר שלך עד כלות הנשימה.
את, שכבר 4 שנים מתמודדת לבד עם עולם תובעני ומתיש ולא מפסיקה לחייך.
פתאום את חוששת ממה שיש לה להגיד? פתאום את צריכה מלווים, נהגים, יד תומכת וכתף לבכות עליה?!
קדימה, קיפצי את הבנג'י האמיתי שלך, זיקפי גו וסעי.
הרי את כבר יודעת שהדרך היחידה לנצח היא דרך האומץ.
בהצלחה מותק.
אני יודעת שתצליחי.
קטן עלייך.

בלי משחק מקדים, בלי לבדוק אם אני רוצה, פשוט לטפס ולחדור כשהזרועות חובקות קרוב קרוב, כמעט חונקות.
אולי כי זה היה אחרי 24 שעות בלי. אולי זו הסיבה לרטיבות שקלחה ממני ברגע. אולי סיבה אחרת.
מעדיפה את זה שונה.
לא זוכרת ששאלת אותי, לא חושבת שאי פעם תשאל.
YOUR WISH IS MY COMMAND
מרוב אהבתי.

הוא זחל שם לאיטו, מגשש דרכו באפילה, לפעמים מתקשה למצוא את השביל הנכון אך מתעקש. כי זו דרכו - ללא לוותר.
עד שלבסוף מצא מקום להתנחל בו.
היה לו שם חם ונעים. מידי פעם בא ההוא וליטף לו קצת את הראש, עשה לו בנעימים והוא היה מאושר, ידע שהגיע אל המנוחה והנחלה.
אז למה בכל זאת התעקש לרמוז לה על נוכחותו באיזור הכל כך פרטי שלה?
לא ברור, אולי זה איזשהו הסכם של בני מינו, מין חוזה של כבוד - כשאתם מוצאים מקום להתנחלות חובה עליכם להודיע למארח.
אז הוא זרק לה רמז, אי שם בפאתי אוגוסט. והיא, רגישה לסביבתה, קלטה את הרמז ומיהרה לבדוק האם באמת יש לה אורח או שזה רק פרי דימיונה.
הבדיקה לא העלתה דבר - לא אורח ולא פורח. תרגעי גברת, את פה לגמרי לבד.
וכך הם המשיכו לחיות להם בהרמוניה יחסית עד שהמצפון הציק לו שוב.
בפעם השנייה שזרק סימן על נוכחותו היא כבר הייתה יותר קשובה והנה, התשובה לא אחרה לבוא - אכן אורח מצא לו נישה משלו בטריטוריה שלה.
והיא?
כועסת, מתוסכלת, מפוחדת.
והרי המקום הזה שלה הוא, לחלוטין בשליטתה, כל חייה בחרה מי יבקר שם ומי לא ועל אחת כמה וכמה, מי יקבל שם מקום של קבע ומי יקפוץ רק לרגע קל.
והנה הוא, מגיע ללא כל הודעה מוקדמת, בלי לבקש אישורה ותוקע יתד.
אז מה עכשיו?
היא לא יודעת עדיין, מוקדם לאמר.
משהו חייב להעשות בנדון והיא תעשה את אותו משהו, אבל לא עכשיו.
אחרי החופשה כנראה.
קודם תהנה. תמצה.
אחר כך נראה.

נ.ב
תגיד, זה מקרי שלא זיינת אותי היום או שיש דברים בגו? משהו אישי נגד אורחים?