לפני 16 שנים. 6 באפריל 2008 בשעה 22:29
כשאמרת היום שתגשים לי פנטזיה לא שיערתי.
כשהוא נכנס נבהלתי, חשבתי שפספסת למרות שידעתי שלא ייתכן.
כשהניח את התיק שלו תליתי בך עיניים תוהות ואתה הגבת במבט מרגיע ובטוח.
בחרתי לסמוך.
כשעיניי נקשרו הנחתי לראש להרפות ולגוף להתמסר.
רעש הרוכסן של התיק עבר לידי כמו משב רוח תועה.
הקולות שלא יכולתי לפענח שהגיעו אחר כך לא גרמו לאוזניי להזדקף כי אם לשמורות עיניי לנוח.
החבלים שהחלו לזחול על גופי, מהדקים פה ומשחררים שם, הביאו את השלווה.
פתאום הבנתי.
כשגופי החל מתרומם באויר המחשבה היחידה שחלפה במוחי הייתה מתי הספקת "להכין" את התקרה.
ואז פשוט שכבתי שם, בין שמיים לארץ, ראשי מוטל לאחור בחופשיות, ידיך מלטפות אותי ורעש הדלת הנסגרת אחריו מהדהד באוזניי.
אני ואתה. לבד. ככה בדיוק רציתי את זה. הוא היה רק אביזר זמני.
ספייס.
מסוג חדש.
ידיך מנדנדות אותי אט אט מצד לצד, כמו גוף שט במים, תנועה מונטונית, מנתקת מהמציאות בתוך הדממה שמסביב, רק נשימות, רק מגע רך, האמת מתפוגגת, ההוויה מתרחשת, נוצה ברוח.
כיסוי עיניים מוסר, נר על שולחן מאחורי ראשי המוטל לאחור, בדיוק כפי שסיפרתי לך, מתהפנטת מריצוד הלהבה, מהתנועה הקבועה, מהציפה באויר.
משוחררת.
דקה. שעה. שנה. חיים שלמים.
רפיון שרירים מוחלט.
התמסרות לרגע.
העיניים נקשרות, הדלת נפתחת, החבלים נפרמים, הגוף קורס לשטיח החם והעוטף. הדלת שוב נסגרת.
חיבוק. זה בתוך זה. אני בתוכך. אתה בתוכי. גוף ועוד גוף. מהות אחת.
