התמסרות

מדגדג לי באצבעות. לכתוב, לכתוב, לכתוב.
ואין מילים שיעבירו מהראש לדף ובטח לא למסך. ואין מילים שיהפכו תחושות לברורות לזה שלא חש אותן.
אמר לי פעם מישהו שמילים פורמות הוויה.
אבל לי יש צורך במילים. תמיד היה.
רק ביני לבינך אין צורך בפתרונות טכניים שכאלו.
אין צורך במילים.
כשאני מעבירה אצבעות על שפתיך הקפוצות אתה נזכר לשחרר.
כשאני מנדנדת ישבן מתגרה מול כף ידך הפרושה אתה שולח אותה אל הפטמה בהתרסה.
כשאתה חש בשיער שלי מול החזה שלך אתה חופן עורף.
כשאני מלהגת ללא טעם אתה מחייך חיוך ידעני שכזה ואני נזכרת לשתוק.
ביני לבינך מילים אכן פורמות הוויה.

וביני לבין עצמי - חייבת לכתוב. מייד. בפוסט הבא.

אתה:קדימה,אישה,הגיע פורים.יש מסיבה.תתחפשי.
אני:עכשיו מתחפשים? בפורים? אז מה הרעיון של המסיכות שהאנשים סביבי עוטים על עצמם כל השנה?
אתה:כל השנה הם מתחפשים למה שמצפים מהם להיות.בפורים הם מרשים לעצמם להתחפש למה שהם באמת רוצים להיות.

איש חכם שלי.

ורק ילדים הם עם אמיתי כל כך.
כל השנה וגם בפורים.
תשאלו את הבן שלי.

ומול הבדס"מ הכל מתגמד. הכל חיוור, נטול חיות.
ומול סשן אחד ויחיד, עוצמתי במידה ובטוח באותה נשימה האוויר של כל היתר הופך דליל ונטול ריח.
זוכרת שדיברנו אחר כך. תוהה על מה.
2 מטר מעל הקרקע.
מכורה לכאב אנוכי. מכורה לסגידה.
תודה.

חבורת בדס"מים שחיים כרגע חיים וניליים יושבת לה יחדיו.
חיים ונילי מבחירה? מאילוץ? קצת מכל דבר. או בעצם - זה עיניין של הגדרה.
כולנו לא מתפשרים, כולנו מוכנים לקיים מערכת יחסים רק עם מי שבאמת עושה לנו טוב, בלי לעגל פינות.
אז עם הזמן גילינו שלמצוא אחד/אחת כזה/ו, שיהיו גם OUR CUP OF TEA וגם יהיו שותפים פעילים לבדס"מ שלנו - זו משימה לא פשוטה.
חלקנו מקיימים זוגיות ונילית (בלי להסתיר מבן/בת הזוג את מאווינו האמיתיים), חלקנו בחרו להיות לבד כרגע.
וזו לא התפשרות? לוותר על הבדס"מ?
אולי כן.
בעיניי לא.
להנות מזוגיות טובה בלי בדס"מ אפשר. להנות מזוגיות בינונית עם בדס"מ - קשה עד בלתי אפשרי.
דעתה הפרטית של הכותבת.
פוסט רציני מאד שנכתב על ידי, בלתי רצינית בעליל, שמחכה שהונילי הנוכחי שלה יתעורר ויתן לה ללקק לו קצת את כפות הרגליים........



ועדיין מצפה לבדס"מי.

המון זמן לא כתבתי והיום כותבת בזכות הרגל שלך, זו שנתנה לי להתחכך בה.
נכון,לא בכיתי הפעם,הייתה לי רגל להתנחם בה.
תמיד מספרת כשכשאני מענגת את עצמי איני חושבת על דבר מסויים. היום חשבתי.
עלי על ברכיים, עליך נישא מעלי, על הלחי שלי מתחכחת לך בג'ינס בתחושת הוקרה וסגידה.
יהיה מי שירים גבה בתמהון וישאל איך לעזאזל זה מצית יצרים.
את שלי זה מצית!
וכמו תמיד - תודה איש יקר שלי.

נ.ב
דרוש שמן עץ התה........

בדס"מ נקי ומדוייק. במושגים שלי. במושגים שלו.
אין סימנים כחולים בבוקר שאחרי. לא על הגוף ולא בנשמה.
יש חיוך אחד גדול.




רציתי לאמר לך תודה ופה זה המקום היחיד בו אני יכולה לאמר ולדעת שאתה תקשיב בלי להפריע.
תודה שנגעת בי שוב עמוק עמוק.
תודה שאתה שם כל פעם שאני צריכה. כל פעם שאתה צריך.
תודה שאתה שם תמיד.
תודה שמותר לי לבכות.
תודה שמותר לי לרקוד.
תודה שאתה מספר לי את שאתה מספר.
תודה שאתה מקשיב לשלי.
תודה על המקום למרגלותיך שאתה תמיד שומר עבורי.
תודה על היד הלא צפויה.
תודה על השיניים המאד צפויות.
תודה על כך שאתה מודה בעובדה שאינך מוכן עדיין.
תודה שאתה לא כועס כשאני ממשיכה להציע.
תודה על הפינה השפוייה שאתה מספק בחיים המטורפים שלי.


ובעיקר,
תודה שאתה אוהב אותי.

זונה עם עבר מפואר
פתאום רוצה עתיד
ואיש שנתלה במעשים
פתאום מופתע לשמע המילים.
זונה עם עבר מפואר
פתאום זוקפת גו
ואיש חזק ומפוכח
מרגיש כמו אגרוף לבטן.
זונה עם עבר מפואר
טוענת שמגיעה לה הזדמנות
ואיש שמשתוקק אליה
מתקשה לוותר על החופש.
זונה עם עבר מפואר
קמה והולכת לדרכה
ואיש אחד מיוחד
ממשיך בחייו בלעדיה.

פעם,לפני מספר שנים, מישהו הושיט לי יד והוביל אותי לתוך עולם השליטה.
היו לו המון דברים להגיד בנושא, המון תובנות, המון מנטרות לשנן.
הגדולה מכולן הייתה - הזהרי, זה ממכר.
אכן - התמכרתי. לטוב ולרע.
בימים אלו ממש אני מושיטה יד ומובילה איש אחד לתוך העולם הזה.
לא אומרת הרבה, אין לי תובנות, וודאי שלא מנטרות.
חוששת שהוא יתמכר, יודעת כמה טוב זה אך גם כמה רע.
מסתכלת לו עמוק לתוך העיניים ורואה אותן נוצצות מהגילויים החדשים.
חוששת לו אך לא יכולה להפסיק, רוצה אותו איתי מספיק כדי לחשוב יותר על עצמי ופחות עליו.
הוא צועד במסלול הזה בצעדי ענק, מפתיע אותי כל פעם מחדש, כאילו רק הערתי משהו רדום ולא זרעתי זרע ראשוני.
האם כך הייתי גם אני?
אולי פעם אוכל לשאול את האיש שהוביל אותי את השאלה הזו.
סוף.

כמו ממרחק שנות אור שומעת אותו אומר לי בעדינות: "חיזרי אלי, בואי, חיזרי, אני פה"
לפתע הופכת מודעת לגופי, שרועד כולו, מכווץ, משתבלל.
מנסה לחזור למציאות ומגלה שהמאבק לא פשוט, חלק ממני רוצה להשאר שם - במקום המנותק ההוא.
לאט לאט פניי מוצפות בדמעות ואני יודעת שקרב הרגע, הנה אני חוזרת.
והוא מקופל סביבי, מחבק אותי חזק בין זרועותיו, מנשק שיערי.
לא מצליחה להזכר מה הכניס אותי לספייס הזה, לפי מצב גופי יודעת שלא מדובר בכאב, יכולה רק לשער שמדובר היה במילים.
כל פעם מנסה לברוח מהיותי בדס"מית, מהצורך שלי לחוש כנועה ומתמסרת. כל פעם מחדש חוזרת לשם והספייס הזה מציף אותי.
שום דבר לא דומה לשחרור שאני חשה כשאני במקום המאד מיוחד הזה, כנראה שזה שם לעד.
תודה.

ולא,זה לא אומר שלא אנסה לברוח שוב ושוב......

"אני לא יודע לעשות סקס ונילי" אמרת.
"גם אני לא" עניתי.

אמרתי שאני רוצה סקס ונילי איתך
ובדמיוני היית שרוע על מיטתי, שוכב על גבך
גופך מרוח בשמן ריחני
וידי מטיילות עליך, מעסות קלות, מלטפות.
סוגדות לכל ס"מ בגופך.
נותנות לך לחוש כמה אני אוהבת בלי מילים.
מנתקות אותך מהמציאות היומיומית המתישה.
ממכרות אותך לחוויית הקבלה שלך. לחוויית הנתינה שלי.
בעקבות כפות הידיים יבואו השפתיים.