התמסרות

אתה יודע,
תכננתי לטאטא את הבית, אחרי שסידרתי אותו כל כך יפה הבוקר.
ותכננתי להכין פלפלים ממולאים עם ערמות הפלפל ירוק שיש לי במקרר, לפני שיירקב.
ותכננתי לתייק עוד כמה ניירות שפתאום הופיעו אחרי שכל היתר כבר תויקו.
אבל אז,
לא הצלחנו להפסיק להזדיין ושום תוכנית לא יצאה אל הפועל.
כמו שאני תמיד אומרת-
אנחנו עושים תוכניות ואלוהים צוחק.



לא לא, אני לא מתלוננת :-)

נתתי לו להסתכל לי לתוך העיניים, נתתי לו לחדור עמוק פנימה.
הרגשתי את המבט נכנס עמוק וגולש לתוכי, עובר לאורך כל הגוף ומגיע עד למפשעה.
הריגוש התעורר, היצרים איתו והאורגזמה הייתה ממש מעבר לפינה.
הוא ניתק מבט ואני נשארתי עם תאוותי.
שוב.

Life is about participation
אמר אחד.
ואני, אני משתתפת.
לא כמעט חיה. חיה עד הסוף.
לא חיה ליד. חיה בתוך.
משתתפת.

כשהחשיכה מוחלטת
והמסיכה מתהדקת גם על האף והאוזניים
החוש שמתחדד הוא חוש המישוש
ואיתו מתחדדת עוצמת הכאב.
כואב לי כל כך שאני תוהה אם אעמוד בכך לאורך זמן
ובו זמנית אני מבינה שגם אם לא, כנראה שלא יהיה בי את האומץ להודיע על מצוקתי.
אבל אז תות אחד מתוק במיוחד שנתחב אל פי
מעורר את חוש הטעם, מקהה מעט את חוש המישוש
והכאב הופך שוב לנסבל.
רק אל תשאיר בי סימנים. לא היום. רק אל תשאיר בי סימנים.
סלסלת התותים כבר הייתה ריקה לחלוטין כשהמסיכה הוסרה מפניי.

הוא מצא בלון אדום ואמר לי בשמחה: תראי, אני מהסיפור חמישה בלונים.

אתה לא סתם מהסיפור, עניתי, אתה אלון עם הבלון האדום, הילד היחיד שהבלון שלו לא התפוצץ אלא שוחרר לחופשי.

ומאיזה סיפור את? הוא שאל.

אני? אני מ"איה פלוטו" כמובן.

פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו
יש לו הכל מרק ועצם
זה טוב ויפה אבל בעצם
נמאס לו לשבת כך לבדו

קרע את החבל נבח הב הב
קפץ חיש מהר ונשא רגליו
הוא רץ בעמק הוא רץ בשדות
את מי הוא יפגוש מעניין מאד........

זו אני, בוודאות!!!!

כשהזין שלך פילח את בטני,
הסתכלתי לך בעיניים.
ואתה לפתת שיערי ומשכת ראשי לאחור.
מה חששת שאראה בעיניך?
מה פחדת לראות בשלי?

אמרת
שהנה בא הגשם ומין הראוי שגם מיצי תאוותי ודמעותיך יהיו מעורבים.
אבל התנית-
לא מתים כי אם נלחמים.
אז השוט הונחת, שוב ושוב ושוב, ואני סירבתי למות, סירבתי לוותר ונלחמתי. נשארתי עומדת זקופה, מתמודדת עם הכאב ומשחררת את מיצי תאוותי לחופשי.
וכשכרעתי למרגלותיך, סוגדת לכפות רגליך על הרצפה הקרה, דמעה חמה זלגה על גבי ולחשה לי את גאוותך בי.
וידעתי
שלמות עכשיו באמת יהיה בזבוז זמן.

אם כבר למות, אז שיהיה פה רטוב
או מגשם
או ממיצי תאוותי
או מדמעותיך.
עכשיו יבש פה, לגמרי.
כנראה שאחיה.

כשאתה יושב מולי, מצמיד את פקק הבירה לכף ידך ומחייך,
אני יודעת שסימני פקקי הבירה שהשארת בגבי וברגלי נמחקו מזמן
אך סימני האהבה שהותרת בליבי לא יימחו לעד.

מכוסי עיניים, זוחלים בחדר כחתולים, ערב רב של אנשים שמוכרים לי יותר ופחות, מתחככים זה בזו וזו בזה ומהמרים על התחושות של עצמם.
מידי פעם עוצרים ומנסים לזהות מיהו העומד מולנו. בודקים ריח, מגע, מרקם, אך מוותרים ומגרגרים את העונג של הרגע.
והנה עורף, ממש בתוך האף שלי, משהו להסניף, משהו ללקק, משהו למצוץ ולהציף בו את הלשון.
והעורף ממשיך בדרכו ומשאיר אותי לבד, לזחול בחשיכה המוחלטת, בפחד המטפס במעלה הגב אל המפגש הבא.
והחדר מתחמם, כאילו מישהו הדליק את המזגן, והקולות שבו הופכים ליללות וגרגורים הנמרחים לי על האוזניים ומגרים אותי להמשיך ולחפש, לא לוותר, לא להשאר לבד עם הפחד שלי.
ריחות ייחום באוויר, ריחות תשוקה מקיפים אותי, אך הריח הנכון, אותו אחד שאני מחפשת עדיין חמקמק, מופיע לרגע ושוב נעלם כשאני זוחלת לעברו.
אני מתיישבת על הרצפה, מיואשת, מרימה ידיים, מבינה שהוא כבר לא יפגוש אותי בתוך החשיכה בה שנינו זוחלים הלילה, מחבקת לעצמי את הברכיים ומחכה שייגמר.
ופתאום מאחוריי, ללא כל ריח שהתגנב לפניהן, מונחות זוג ידיים על גבי, מגששות את דרכן אל מורד מותניי ומשם אל מעלה צווארי.
זוג ידיים בטוחות בדרכן, יודעות שהגיעו למקום הנכון, מצמררות לי את הגוף.
ואני מתמסרת, סומכת על הידיים המלטפות שהן זיהו אותי עוד לפני שאני זיהיתי אותן.
נשענת לאחור אל זרועות שנפתחות לעברי ומקבלות את פחדיי ולבטי, נשענת לאחור אל פה שנצמד לצווארי ויונק אותי לתוכו, נשענת לאחור ומוצפת בריח אותו חיפשתי כל הערב.
נדנוד משותף מתואם היטב של שני גופים צמודים, סיבוב פנים אל פנים, עוורון כפוי אל עוורון כפוי, השתרגות רגליים של שני זרים המכירים זה את זה היטב, בטן נצמדת לבטן, לב ללב, ראש מוטמן בשקע כתף.
ויד נעלמת, אולי דמיונית, עוטפת את שנינו בניילון נצמד המונע את נשימת העור ומותיר אותנו שואפים זה את נשיפתו של האחר, מזיעים אחד לתוך השני, מערבבים ריחות ותחושות.
ואורגזמה.