מעטים הם המאכלים שאיני מבין. מוח הוא אחד מהם. בעצם אני לא חובב חלקי פנים במיוחד, פחות מתחבר לבשר ראש וטחול מזכיר לי יותר מדי מרתפים חשוכים ותפירת קישקע דה לה מטבח הצרפתי הכפרי, בגרסתו הפולנית. וזה בסדר. נשבע לכם שיצא לי לטעום אותו בגרסאות שונות, מהדור השני והשלישי לבשלניות המלך. אני ומוח, פשוט לא מסתדרים, כשהוא מבושל...
יש אנשים עם פוט פטיש, יש אנשים שאוהבים אנאלי, כל אחד וסטיותיו. אצלי הפטיש, הוא מוח טרי, סגור, באריזתו המקורית, עדיף ללא עיני עגל ומיושן כהלכה. אם תרצו לפנקני, מעדיף אחד משויש, שעבר דברים בחייו, ספוג בטעם, במרקם חמאתי, שילך מעולה עם רוטב פלפלת. חתיכה טובה, כזאת שתספיק לשעה של שיחה, לצד יין בצבע ארגמן מזוג בכוס עם רגל קריסטל דקיקה.
ושם. בנקודה הזאת, שמתחילה השיחה, מתחיל הפטיש שלי.
אנסח זאת כך. יש דברים שנראים טוב יותר כשהם עטופים. ביצת קינדר למשל. אחרי שאתה מקלף את העטיפה ומרסק את הביצה (או אם אין לך ADHD, פותח אותה בזהירות באמצע), נדיר שאינך מתאכזב מההפתעה. הציפיה, במרבית המקרים, עולה על הפרס. דה סיים לגבי כוס וציצי. ולא, באמת, בדקתי, אני חושק בנשים מהרגע שאני זוכר את עצמי פלוס מינוס כמה שנים. אבל, מה לעשות, יש לי פטיש למוח.
וזו אחת הסיבות שאני בבדס"מ. אני חודר קודם כל למוח. קוטם את החלק התחתון, מקלף את קליפת הבצל וחותך לקוביות. מעט שמן זית, פלפל גרוס ומלח. זה השלב הרומנטי, עד שהבצל הופך לשקוף, אתה מחכה, מנענע קלות את המחבת וממתין.
"קודם כל, תרגעי", אומרים שכתוב בעמוד הראשון בספר בישול מרוקאי. מחייך. יש שלושה דברים שמרגיעים אותי בחיים. ריח של אבק שריפה, ריח של ים וריח של בצל מטוגן.
אני רגוע.