פעמיים בשנה אני מגיע למסקנה שזהו, איני יכול עוד. על חופש בארץ אין על מה לדבר, אני מחובר לטלפון באינפוזיה, ואמנם איני עוסק בהצלת חיי אדם, הלקוחות שלי מצפים תמיד ליחס אישי, כאילו והייתי הפסיכולוג שלהם.
פעמיים בשנה אני לוקח את הטרולי הקטן, זורק שלוש חולצות, חמישה-שישה זוגות תחתונים, גרביים, מטען לטלפון, מטען לאייפד, אוזניות ושם את המזוודה במושב האחורי. לרוב, למחרת אני כבר בדרך ליעד באירופה. בשנתיים האחרונות, עצרתי על וורשה. לפני כן זה היה ברלין, אמסטרדם, פראג ולונדון. הסדר לא משנה.
יש משהו מאוד משחרר בנסיעה לנתב״ג. גלי המוח משתנים כבר בירידה מהרכב... פתאום הכל שקט, אין לקוחות, אין עובדים, אין פרויקטים, ייבוא, ייצוא... הכל נהיה נקי... בדיוק כמו במטווח, אתה והמטרה. האקדח כבר מזמן לא פקטור, כשאתה יורה הרבה הוא הופך לחלק מהיד.
איני צריך דבר בחו״ל. כרטיס אשראי, כמה מאות יורו בצד, ובגדים... זהו. יש לי טקס קבוע, מצאתי בית קפה נהדר מול ארמון התרבות, קרוב למוזיאון השואה. בשבע בבוקר, אני שם, מזמין את התה הקובני, כוס תה מהביל, משולב פירות יער וכוכבי אניס, מהול בסוכר ענבים. והעוגות, שניות רק למקום אחד אהוב בפריז, פריז של שנות התשעים, כשעדיין אפשר היה להבחין בעדינות ובסטייל של הצרפתיות, בין הבורקות לרעלות.
והמוסיקה, ג׳אז עדין, בלוז מעודן, רומנטיקה במיטבה... שבעים שנה אחורה, מקום אחר בגבולובוס ואני נשבע שהייתי מדמיין את המינגוויי יושב לצדי.
כשאני מסיים את הכוס השלישית, שעתיים אחרכך, אני סוף סוף מבין שהדרך שלי לנקות את הראש, לא מאכזבת. פתאום הכל ברור, נקי, חד, מדויק והאנרגיות מתמלאות מחדש.
אני מסתכל לצד, מוזיאון השואה נפתח עוד חצי שעה, מתחיל להתארגן. שבעים ומשהו שנה אחורה, אותו מקום בגלובוס, סבא רבא, היה יכול רק לחלום על כוס תה.
