במסע אל המעבר

יקרה שלי,
בסוף השבוע הזה נפרדות דרכינו.
כאילו לא בחרתי, נאלצתי, כמעט אולצתי.
אני באה והולכת, ושוב חוזרת, וחוזר חלילה.
ואת תמיד כאן, ממתינה לי בשתיקה.
מגוננת. נעימה.
שותפה, בדממה השלווה שלך.
תודה.
לי כל קיר נושא מזכרת, כל אריח, כל משקוף.
דירה יפהפיה שלי, אנצור זכרונותינו לעד.
מאחלת לך מישהו ממש ממש טוב.
ממני, הלוחשת לקירות.

אני חלוצה בתרבות מתהווה.
אישה מודרנית.
מוכנה להשתתף בניסוי? מוכנה להשתתף בניסוי?
יצליח - אני מלכת העולם.
יכשל - ההפסד כולו שלי. וגם הכאב.
ושוב, הכל נקודת השקפה.
מה יהיה עם כל האקזיסטנציאליזם הזה?

control freak
control freak control
freak control freak control freak
control freak control
freak control

מ-ד-ד
מדד (קל)
נמדד (נפעל)
התמודד (התפעל)

מודה, זה הבלוג הראשון שלי מעולם.
כבר חשדתי שקצת עברתי ת'שלב.
והפתעתי את עצמי, שובפם...
ויש בזה מן התחושה הנעימה
של להמצא בתוך חדר אטום, ולהיות מסוגלת לצרוח כמה שבא לי
איך שבא לי
מתי שבא לי
ולצנוח אחר כך מותשת, משוחררת, מאושרת
[מי אמר סשן?...]

ועדיין, שמחה לביקורים...

יש לי תקופות של צמיחה והתפתחות.
יש לי תקופות של שינויים קטנים.
ויש של שינוי גדול.
יש תקופות של סטטוס קוו. בטוב, אני מתכוונת.
ויש תקופות של משהו-צריך-לקרות. לא ברור באיזה כיוון.
זה כרוך בחששות, במחשבות, בחוסר בהירות.
אבל זה מרגש ומסעיר.
צד אחד של המוח שומר על קשב לאותו רחש שיצביע על הכיוון הנכון.
וצד אחר עסוק בלשקול, להתייעץ, לבחון חלופות.
האופק עוד לא התבהר,
אבל נראה לי,
שמשהו,
עומד
לקרות.