bleeding heart

בדרך ללימודים

מחר יש עוד יום לימודים פיזי ואני מחכה לו ממש

התרגשות, פחד, לחץ... הכל מעורבב ביחד

היום שוחחתי (בזום) עם אחת המנחות והיא שאלה אותי שאלה שאני תמיד מתקשה לענות עליה: "מה את צריכה שאנחנו נעשה בשבילך?"

דיברנו על זה שאני עוברת ל - 180 בדברים שאני עושה

שאני לא מצליחה להרגיש גאווה עצמית (הבאתי לה את דוגמת חדר הכושר)

וסיכמנו בעיקר שאני צריכה שיזכירו לי בשיחות האישיות שהכל בסדר, להזכיר לי את הדברים שאני כן מצליחה לעשות ולהזכיר לי לא לרוץ 180

היא אמרה שהיא תשמח אם אנחנו נצליח להוריד את זה אפילו ל - 160

היא המליצה לי לנסות לומר לעצמי "אני גאה בעצמי" כשאני מסתכלת במראה

ואני אמרתי לה שאני אנסה את זה כי אין לי באמת מה להפסיד

ואיכשהו עדיין לא הצלחתי לעשות את זה היום

היתה לי גם פגישה עם מתאמת הטיפול שלי (פגישה שהחזקתי בערך רבע שעה ממנה כי הייתי עם בחילות מטורפות והייתי מקופלת על המיטה רוב היום) ודיברנו על זה שהשנאה העצמית שלי התחזקה ממש

אין לי יותר מידי מסקנות כרגע

אני מניחה שאני פשוט רוצה להגיע לשלב של הלימודים מחר

למה?

כי אחת המשימות למחר זה לספר באמצעות חפץ את אחת ההצלחות שאני הכי מתגאה בהן

(צריך שלושה חפצים - אחד שמתאר את העסק, אחד שמתאר שינוי גדול בחיים ואחד שמתאר הצלחה גדולה)

בחרתי לספר על השירות הצבאי שלי, המקום הראשון שבו הרגשתי שאני גאה בעצמי ושאני מצליחה בכוחות עצמי

אולי... רק אולי... אני אצליח להרגיש את זה מחר גם

כן, גם השנה

יהיו מעט מצעדים השנה בגלל המצב

וכמובן המצעדים שיהיו הולכים להיות מכובדים (בכנות, אני דיי סולדת מהמצעד בתל אביב), כולל המצעד בתל אביב.

היום בהליכה עם המדריך סיפרתי לו שזה המשקל הנוכחי (לפי מה ששקלתי היום לפני הפגישה)

הוא שאל אותי אם אני שמחה מזה

לקחתי איזו דקה או שתיים עד שעניתי ואז אמרתי לו שלא

כשירדתי מ - 116 קילו ל - 80 קילו אז הייתי ממש מרוצה ושמחה מזה

ידעתי שזה שילוב של ניתוח קיצור הקיבה, אכילה בריאה יותר (גם אם נוצר הקושי עקב הרגישות לגלוטן שהתפתחה) ושילוב של הליכות

אבל משהו מאז ניתוח הסרת כיס המרה שיבש לי את המערכת לגמרי

אני בקושי מצליחה לאכול בצורה נורמלית ורוב האוכל עושה לי בחילות או כאבים

אז כן, יש עדיין גאווה קטנה ושמחה קטנה על המשקל הזה אבל יש הרבה יותר דאגה על זה שמרבית האוכל לא מתיישב לי טוב

באופן כללי אני מוצאת את זה שקשה לי להרגיש גאווה עצמית אפילו יותר בתקופה האחרונה

סיפרתי לו שהלכתי שבוע שעבר לחדר כושר ושהצלחתי רק רבע שעה על אליפטיקל, רק רבע שעה על אופניים ורק עשר כפיפות בטן

הוא "הכריח" אותי לספר לו את זה שוב ושוב ושוב עד שאני הצלחתי לומר את זה עם משפטי גאווה (והורדתי את המילה "רק")

ועדיין, אני מתוסכלת, אני לא מרגישה גאווה עצמית

אני תוהה אם זה קשור גם לנושא של הפפילומה

אולי בושה בזה שלא שמרתי על עצמי מספיק טוב ושגם סיכנתי את לוקי? (עדיין מחכים לתשובות של הבדיקות שלו)

אולי עוד תוספת להרגשת "אני דפוקה"?

מאתמול בלילה חזרו לי גם המילים "צעצוע שבור" ו"חפץ מקולקל"

אני שונאת להרגיש ככה

שונאת

היה מעניין

היה מאתגר

היה מתיש

היה "לונה סול עושה מלאאאאאאאאאאאא טעויות"

היה מחכים

היה... הרבה

ועדיין אחרי כל זה הצלחתי להגיע לפסיכודרמה ולהשתתף

למה אני לא מצליחה להרגיש גאווה עצמית?

לוקי דואג לי

הוא אומר שהשנאה העצמית שלי התגברה בזמן האחרון

אני מותשת

אני כל כך מותשת

ומחר אני מתחילה את הלימודים

זה חייב להיות בסדר

אסור לי לטבוע בתוך גל הדיכאון הזה, אסור לי.

אני היום עם איזשהו עומס רגשי

אני יודעת את זה כי המערכת שלי עשתה סוג של "shutdown" ואני מרגישה בעיקר אפטית

איכשהו אני הרבה חושבת על זיכרונות מהילדות שלי

כל כך הרבה שיט

כל כך הרבה גהינום 

כל כך הרבה איכס

חוויתי כל סוג של אלימות בתור ילדה

עקרונית, המכלול חווה את זה, אני (המכשפה ערפדית) עדיין לא הייתי קיימת

הלוחמת, הדרואיד ואני נוצרנו כשהמכלול היתה בת 16

לפני כן רק רוג היתה קיימת

עד אותו גיל הגנו על אמא מפני אבא, זה התחיל מגיל 8, מתי שרוג כנראה נוצרה

הסדרה המצויירת של אקס מן משנות ה- 90 עשתה את ההשפעה שלה והמכלול "השתמשה" ברוג, השורדת.

היא היתה קופצת על אבא ומונעת ממנו (עד כמה שאפשר) להחטיף לאמא והיתה חוטפת בעצמה

אבל אני חושבת שיותר מהכל, הכי קשה היתה האלימות הנפשית

לאבא שלנו יש כישרון כמעט אלוהי במציאת עונשים יצירתיים

אחד הזכורים זה היום שבו הוא אמר לנו לבחור משהו (חפץ) שהוא ישבור כעונש והוא ספר עד 3

בסופו של דבר, שמנו לב שהוא מתכנן ללכת לארון הבגדים שלנו, איפה שאמא החביאה את הדיסקים שהיא כל כך אוהבת (אנריקה איגלסיאס) אז לא ממש חשבנו, פשוט לקחנו צלחת שחברות הכינו לכבוד בת המצווה וניפצנו אותה על הרצפה

יום למחרת בילינו בלהדביק את החלקים, צלחת מחרסינה אז היה אפשר להציל

עד היום הצלחת הזאת קיימת בבית של אמא, בחדר הישן שלנו, תזכורת לכל כך הרבה דברים

גם נושא גילוי עריות נסתר שקיים (זה היה מרגיע אותו כשהמכלול היתה ישנה איתו במיטה בשבת בצהריים, לפני שהוא הלך לבית כנסת), אני לא זוכרת הרבה אבל מספיק בשביל לדעת שהיה גילוי עריות

כמובן שהוא גם הצליח לשבור לי חוליה (גילינו את זה בגיל 15), למזלי היא התאחתה אבל גם בגלל המכות וגם בגלל אורח חיים לא בריא נוצר מצב של שלושה בקעים בשלושה דיסקים בשלוש חוליות (וזאת הסיבה העיקרית ללמה עשיתי את הניתוח קיצור קיבה)

ואז השנים רצות להן ויש שלב שאבא מאשים בניסיון אובדני ואז אחרי הגירושים אמא מאשימה בניסיונות האובדניים שלה (כבר מזמן טענתי שמגיע לי מדליה על כך ש"גרמתי" לשני ההורים לנסות להתאבד)

ואז הקשר הבדס"מי הראשון, קשר מתעלל שבו הלוחמת עברה אונס אנאלי, שבו היתה לי תקופה שהייתי אנורקסית

באותה תקופה עוד לא הבנו שמדובר בכמה אלטרים, שקיים מכלול, אלא פשוט הלוחמת היתה בחוץ כל הזמן

כל כך הרבה שיט עברנו בחיים האלה

ואיכשהו לא נפלנו לסטטיסטיקה (הרבה בזכות החברה הכי טובה), קמנו ונלחמנו לחיים טובים יותר

מחר אני מתחילה צעד נוסף - קורס יזמות שבסופו אני גם אקבל תעודה

ואני מנסה לחזור להרגשת ההתרגשות שהיתה לי שלשום אבל אני לא מצליחה

למה אני לא מצליחה?

אני אפטית עם גל דיכאון שמאיים להטביע אותי

אז היה סשן משחק תפקידים היום (dnd) ולא הייתי מרוכזת בשיט

לוקי ואני לא הצלחנו להגיע פיזית (כי היום הגוף שלי במצב קריסה כי משעמם לו) אז התחברנו מרחוק ואני פשוט לא הצלחתי

אז שתי מסקנות:

1. משחקים בחיבור מרחוק לא עושים לי טוב אז פשוט לא

2. הגוף היום צריך לנוח כי מסתבר שהשבועות האחרונים היו יותר מידי

ומסקנה נוספת כי בא לי:

אני צריכה סשן

קשוח

קורע

מתיש

משחרר

מדריך, טיפול, סדנת אימפרוביזציה וחדר כושר

היה הרבה אתמול, המון למעשה

כל כך הרבה עשייה ועדיין אני מרגישה שלא עשיתי כלום

הצלחתי ללכת לראשונה (למרות שפיזית הרגשתי על הפנים וגם נראתי ככה) לחדר כושר ואני משתדלת לא לכעוס על עצמי

למה לכעוס על עצמי? 

כי עשיתי רק רבע שעה על אליפטיקל, רק רבע שעה על אופניים ורק עשר פעמים כפיפות בטן במכשיר

זה מרגיש כל כך מעט

כל כך כלום

ועדיין אני משתדלת איכשהו לא לכעוס על עצמי

לוקי הלך איתי ביחד ועשה בעצמו גם ואני כל כך גאה בו והוא גאה בי

.

הטיפול הלך טוב אתמול, השיטה החדשה עם קלפים ממש עובדת איתי

.

הסדנה היתה כייפית, אני אוהבת לשחרר את הדמיון שלי ולפרוח ככה (יצא לי לשחק מעריצה ועשיתי אותה מאוד "מטורפת" ו"סטוקרית", אני אוהבת לשחק בהגזמה)

.

המדריך ואני ישבנו על תרגילי אקסל למתקדמים, אני רוצה לשפר כמה שיותר את האקסל שלי בשביל העסק שאני מקימה

.

אני חושבת שעשיתי הרבה

אז למה זה לא מרגיש ככה?

יכולתי לחלות במשהו הרבה יותר גרוע, יכולתי לקבל סרטן מהשיט הזה או יכולתי לקבל איידס ממישהו (למרות שאני משתמשת באמצעי הגנה)

אז אולי זה דווקא סוג של "ברכה"

אני חייבת לשמור על עצמי יותר טוב

אני חשובה

הם.ן (האלטרים) חשובים.ות

המכלול חשוב

נגיף הפפילומה הזה יעבור ואני לומדת מהשיעור הזה

חזקה יותר

נחושה יותר

אוהבת את עצמי יותר

היום אני מתכננת ללכת לחדר כושר (למרות המחזור הכואב שקיבלתי, שונאת מחזור, שונאת)

כמו כן, אני אוהבת את הגרסה של השיר הזה:

"Sign"
(from "Naruto Shippuden")
(English Version)

"I realize the screaming pain
It's ringing loud in my brain
But I'm going straight ahead
With the scar

(Can you hear me?)
(Can you hear me?)
(Can you hear me?)
(So am I)

I don't care if I could fail you
I don't care if I forget
I have already sealed away the hole in my heart

It's okay if I keep hurting
I don't feel pain anymore
Even as I drag my feet along
I still walk on

Stuck in my own hell
I even lost myself
My heart is broken glass
Only a withered shell

Hear the howling wind calling out like a cry for help

Go follow all of your scars
Tracing the pain on your heart
Before your crushed lie, the presence of your life
The weight of the world and sky

Do you remember that day?
The sky so tearful and grey
All that pain it was made to protect you
So that you could live through
All that pain it will always protect you
It always was meant to

(Can you hear me?)
(So am I)

You're never hurt by giving up kindness
You're only hurt by closing in
Yet that voice I hear it is filled with so much sorrow now

It's like I'm not undone
It severs all at once
My body, heart and soul
They're no longer one

Now the hole inside my chest is oblivious

Go follow all of your scars
Tracing the pain on your heart
Before your crushed lie, the presence of your life
The weight of the world and sky

Do you remember that day?
The sky so tearful and grey
All that pain it was made to protect you
So that you could live through
All that pain it will always protect you
It always was meant to

(Can you hear me?)
(Can you hear me?)
(Can you hear me?)
(Can you hear me?)

(Can you hear me?)
(Can you hear me?)
(Can you hear me?)
(So am I)

I finally realize
That silent distant cry
That I hear all the time
Is none other than mine

Is this the reason that's been leading my whole life?

You knew it right from the start
You knew the path you would carve
That voice was calling, always reminding
Of one you couldn't leave

I spun you into the light
And I made you see the sign
All that pain it was made to protect you
So that you could live through

Go follow all of your scars
Tracing the pain on your heart
If you see that through, then nothing can scare you
Your heart is bulletproof

So tell me you won't forget
That feeling burnt in your chest
All that pain it was made to protect you
So that you could live through
All that pain it will always protect you
It always was meant to
All that pain will always protect you
Forever and always

(Can you hear me?)
(Can you hear me?)
(Can you hear me?)
(So am I)"