היום בהליכה עם המדריך סיפרתי לו שזה המשקל הנוכחי (לפי מה ששקלתי היום לפני הפגישה)
הוא שאל אותי אם אני שמחה מזה
לקחתי איזו דקה או שתיים עד שעניתי ואז אמרתי לו שלא
כשירדתי מ - 116 קילו ל - 80 קילו אז הייתי ממש מרוצה ושמחה מזה
ידעתי שזה שילוב של ניתוח קיצור הקיבה, אכילה בריאה יותר (גם אם נוצר הקושי עקב הרגישות לגלוטן שהתפתחה) ושילוב של הליכות
אבל משהו מאז ניתוח הסרת כיס המרה שיבש לי את המערכת לגמרי
אני בקושי מצליחה לאכול בצורה נורמלית ורוב האוכל עושה לי בחילות או כאבים
אז כן, יש עדיין גאווה קטנה ושמחה קטנה על המשקל הזה אבל יש הרבה יותר דאגה על זה שמרבית האוכל לא מתיישב לי טוב
באופן כללי אני מוצאת את זה שקשה לי להרגיש גאווה עצמית אפילו יותר בתקופה האחרונה
סיפרתי לו שהלכתי שבוע שעבר לחדר כושר ושהצלחתי רק רבע שעה על אליפטיקל, רק רבע שעה על אופניים ורק עשר כפיפות בטן
הוא "הכריח" אותי לספר לו את זה שוב ושוב ושוב עד שאני הצלחתי לומר את זה עם משפטי גאווה (והורדתי את המילה "רק")
ועדיין, אני מתוסכלת, אני לא מרגישה גאווה עצמית
אני תוהה אם זה קשור גם לנושא של הפפילומה
אולי בושה בזה שלא שמרתי על עצמי מספיק טוב ושגם סיכנתי את לוקי? (עדיין מחכים לתשובות של הבדיקות שלו)
אולי עוד תוספת להרגשת "אני דפוקה"?
מאתמול בלילה חזרו לי גם המילים "צעצוע שבור" ו"חפץ מקולקל"
אני שונאת להרגיש ככה
שונאת
