אתמול בערב היה שלמות
א/נשים יקרים/ות שבאמת דואגים/ות אחד לשנייה ואוהבים/ות אחד את השנייה.
אחרי סשן פריימל מטורף שהיה לי שם (איה! כל הגוף שלי מלא בסימנים כל כך יפים! וכן, אני מתלוננת) הייתי בהיי מסויים שלאט לאט ירד לדרופ.
ההבנה הזאת שזה יעלם, שזה יגמר בצורה רעה.
אני מוצאת את עצמי מתקשה להאמין שקשרים ימשיכו אצלי (חוץ משלושה אנשים) ואני בטוחה שהם יסתיימו בפיצוץ.
זה קרה כל כך הרבה בחיים שלי.
אני יודעת שאני תמיד אהיה שם בשבילם/ן עד שהם/ן לא ירצו אותי יותר, אבל אני יודעת שזה יגמר רע.
אני רוצה לרשום פוסט שמח כמוהם/ן, כי באמת טוב לי, אני אוהבת כל אחד ואחת מהם/ן, אבל... אני לא מרשה לעצמי יותר להאמין, במיוחד מאז א'
עדיין הלב שלי מתכווץ כשאני חושבת עליו ומבינה שאיבדתי אותו לחלוטין.
אני לפעמים עדיין מרגישה כמו צעצוע שבור, כמו איך שהפחדן השאיר אותי.
אבל... היו הרבה חוויות חיוביות מאז, אני כן יכולה לומר את זה.
א' הוא אחד מהם.
לא משנה מה, אני אזכור את כל המתנות שהוא הביא לי ואני לא מדברת על הדברים החומריים אלא העוצמה הנפשית שהוא נתן לי שם, שא/נשים לא מבינים/ות.
ואז יש את לוקי, שאנחנו אוהבים אחד את השנייה בלי סוף, אבל גם שם אני מפחדת.
גם שם אני מאמינה שזה יגמר רע בסופו של דבר.
האם באמת יש דבר כזה משפחה? אני לא יודעת לענות על זה כבר, בעבר הייתי כל כך בטוחה שכן, שאנחנו בונים לעצמנו את המשפחה שלנו.
אבל היום? אני לא יודעת אם אני יכולה להרשות לעצמי להמשיך להאמין בזה.
אני בעיקר שמחה על מה שאני יכולה לתת לאותם/ן א/נשים, חלקים מהלב שלי שתמיד תמיד תמיד ישארו אצלהם/ן גם כשהם/ן כבר לא ירצו אותי בחיים שלהם/ן
ואז יש את נושא המראה החיצוני שלי.
אני שונאת את הגוף שלי, גם כשהייתי 60 קילו והייתי עם הפחדן.
אף פעם לא הייתי רזה מידי או מחוטבת מידי, העמידה שלי לא זקופה ויש לי מלא פגמים.
היום אני שוקלת הרבה יותר (110 קילו ולא אין לי בעיה להודות בזה) ועדיין אני רואה בעצמי גוש בשר ולא בגלל המשקל.
אני רואה את מה שהוא ראה בי, את מה שחלק מהא/נשים האחרים/ות ראו בי כשהייתי ערומה מולם/ן.
הנפש שלי... קל להתאהב בה, בגלל זה העיניים שלי זה האיבר הכי יפה אצלי.
אבל המראה? פףףףףף כמה כיעור.
הזוי שלשלוח תמונות שלי אני כן אוהבת, אולי בגלל הסימנים שיש על העור שלי.
חותם של אהבה, אני תמיד רואה את הסימנים האלה ככה.
.
נ.ב
קניתי לעצמי אורגנית אחרי שקיבלתי במתנה יוקלילי (תודה למלודי המדהימה) וקיבלתי שוב את התשוקה הזאת של "אני רוצה לנגן ואני רוצה למצוא את המנגינות לפי שמיעה"
