השבועות מתחילים להתמלא לי הרבה יותר מהר פתאום
זה מוזר, מאוד
יש לי עדיין גלי דיכאון, אבל מצד שני, אני סוג של חיה... אני חושבת.
דייטים, לישון אצל א/נשים אחרים/ות, דייטים לא רומנטיים והכי חשוב - לראות את אהבת חיי.
אני צריכה לזכור גם לשמור על עצמי בדרך
בני ציון... אני כבר תקופה לא חושבת על בני ציון, אולי בגלל שעברתי את האינטייקים, אולי בגלל שנשארה רק הפגישה עם הפסיכיאטרית ואחרי זה יקח כמה שבועות לקבל תשובה, אולי זה בגלל שהמראיינת של האינטייקים אמרה לי לא לדאוג.
שנתיים... זה הולך להיות טיפול של שנתיים
כמה ניתוחים במקביל שהם ללא הרדמה
וכמובן שאני מדברת על סשן מנטאלי - זה הולך להיות הסשן הכי קשה שעשיתי בחיי
אני צריכה להיות מוכנה אליו
להגיע אליו כמה שיותר חזקה ומחוזקת
ואני שם, אני כל כך קרובה לזה.
תמיכה?
אני אוהבת תמיכה, זה הופך את הדברים ליותר קלים
אבל האם אני חייבת תמיכה? לא יכולה לשרוד בלעדיה?
הוכחתי לעצמי כל כך הרבה פעמים שכן... שכבר אין לי שום ספקות בכח המנטאלי שלי.
אני יודעת שאני יכולה לעבור הכל.
