יום ראשון, תחילת שבוע.
אני חולה כהרלי (למרות שהיום יותר טוב).
אתמול קרסתי מבחינה פיזית וההולק דאג לתת לי כדורים, דאג שאשן, דאג שאשתה ואוכל.
הוא דואג יותר מידי הטמבל הזה.
אני מעריכה את זה מאוד, קשה לי לומר לו את זה.
אני לא רגילה להיות זו שמטפלים בה.
הדיסונס המטורף הזה בין הטיפול שלו לבין אמא שלי שהתקשרה אלי היסטרית גם שלשום וגם אתמול ולא שמה לב שאני חולה - זה מחרפן לי את המוח לפעמים.
הייתי צריכה להרגיע אותה ולמנוע ממנה שוב לנסות להתאבד.
אתמול היא אמרה שאם לא אני אז היא היתה עושה את זה.
אני מותשת מהחיים האלה, כל כך מותשת.
מותשת מלטפל, מלדאוג, מלשרוד.
וכמובן שאחי הבכור רק הלחיץ אותה יותר (אלוהים, למה הוא מטומטם כל כך בדברים האלה?)
אז שלשום היה בקרת נזקים וכיבוי שריפות (ותודה לבעלי לשעבר היקר ולאישה המקסימה שלו שעזרו לי המון בדרך - אוהבת את שניכם).
אתמול היתה קריסת מערכות
והיום?
לא יודעת מה היום.
אני לא יודעת מה אני מרגישה
אני נמנעת כרגע מלשבת על התחת ולעשות את שיעורי הבית של הדי בי טי כי אין לי כוח.
אני מותשת מנטאלית
אני צריכה עוד חידושי אנרגיה
שלשום הייתי קצת עם הזמרת, זה עזר - אני כל כך אוהבת אותה.
היא מכניסה המון אור ושמחה לחיים שלי
אני לא אומרת לה את זה מספיק.
כשאני איתה אז יש חיבור טוב, גם אם מדברים על דברים קשים או רעים - יש פשוט מנוחה טובה לנפש
איך אני יכולה להסביר את זה?
אולי אני מרגישה שהיא מבינה אותי באמת ושהיא מצד אחד לא מרחמת עלי אבל מצד שני כן יודעת להפגין אמפטיה ואהבה.
וגם שפשוט כייף לבלות איתה.
יותר מידי סלט בראש, אני צריכה סדר.
ואני צריכה כבר לעוף מהדירה שלי ולעבור למרכז, להתחיל מחדש דברים
לבנות יסודות - אני חייבת להתרכז בזה
חייבת.
אני אכולת אשמה כי אמרתי לאמא שאני לא יכולה מחר לבוא איתה להוצאה לפועל ולעזור לה
אבל מה לעשות?
אני לא יכולה להמשיך לוותר על ראיונות עבודה
והיא חייבת ללמוד גם להסתדר קצת לבד
אני לא תמיד אהיה כאן.
