עולה לרגל

נסעת. פתאום הכל הסתדר. ונסעת. השתדלת להעניק לי את כל הביטחונות. איכשהו,ידעת שאני לא אאמין שאתה נוסע, אז שלחת לי את הכרטיס ואת ההזמנה למלון. כשהתקשרת מהדרף, היה ברור שאתה צריך משהו. כמעט כמו תמיד. וקבלת. גן כשהגעת ליעד, התקשרת כי היית צריך.
ואחר כך עברה כמעט יממה. יממה של דממה. ואני הבנתי אז. כמה אני תלויה בך. מצב הרוח שלי עוקב אחר שלך. וכמה אני זקוקה לאישור שלך. איך מילה שלך, מחווה או העדרה, יכולה להשליך אותי מפסגת האושר לתהומות הדיכאון. ואתה יודע את זה. אני לא מסתירה. אני מבקשת מסבירה ואתה מתעקש, עומד על ה"עקרונות" שלך. לא מוכן לשינוי.
אולי אתה צודק הדרכך.אולי אתה מבין, שכאשר תהייה לי כמו שייחלתי,הצורך והתלות יעלמו. וכשאלה יעלמו, גם הדבריםשאני עושה כדי לנסות ולקבל את מה שאני זקוקה לו, יעלמו. וזה...עם זה, אתה ממש לא יכול להתמודד בשלב זה שלהחיים.

"אני אסתיר ממך, כשאחשוב שזה טוב לנו". ככה אמת לי. ואני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. לא רוצה לגלות דברים באקראי. גם אם זה נועד "להגן" עלי. אני מעדיפה להתמודד עם דברים, בחשיפה מבוקרת. בזמן אמת. כואבים ככל שיהיו. והם יהיו. גם אם אתה לא באמת קופץ את המשוכה הזו מחר, אתה תקפוץ אותה. ואני אמות מבפנים כשאדע.
החבר שלך, זה שקרוב אלי, ממשיך להכאיב לי עם מידע עליך. מידע שאפילו שאני יודעת שלא נכון, אחרי הדברים של היום, תמיד אני אתהה. ואני לא מבינה למה הוא עושה את זה. למה הוא אומר את הדברים האלה, כשהוא יודע כמה זה מכאיב לי.
וכששאלתי אותך, איך אני אוכל להמשיך, אחרי הדברים שאמרת. כתבת לי בחזרה: "אבל בס"ה אמרתי שאני אוהב אותך".
המוח מבקש לנוס על חיי. ללב יש חיים משלו.

עוד שעתיים, אתה אמור להגיע. ואני משכנעת את עצמי ששוב תבריז. לא יודעת מה עדיף. הכאב הרציף אבל המוחלש שאני יוצרת לעצמי כחיסון או הכאב הצורב, המעליב, שאני אחווה אם אאמין שתגיע. אתמול בשעה שתיים לפנות בוקר, סימסת לי ושאלת למה אני עצובה. נשמעתי לך עצובה בהודעות. משגעת אותי היכולת שלך מצד אחד לדעת בדיוק מה אני מרגישה ומצד שני להיות כל כך אדיש ולא לעשות שום דבר בעניין. אז אמרתי לך שאני בסדר. ורציתי להגיד לך שאני באמת עצובה. עצובה מהחשש שלא תגיע, עצובה מראש, כדי לא להיות שבורה בזמן אמת. ושכבתי במיטה וניסיתי להבין. למה דווקא אתה. למה אני מתעקשת על הקשר הזה. נלחמת עליו כאילו. למה אני לא יכולה להנות ממה שיש או ליצור קשר אחר, עם אדם אחר.שיעריך את מה שאני מעניקה. יש חכמים כמוך, יש כאלה שיהיו חכמים כמוך ופחות מאוהבים בעצמם, כך שיהייה להם את הרצון לראות גם אותי מסופקת מכל הבחינות. אנשים שלא חושבים שעצמם , זה חזות הכל. שלחתי לך הודעת בוקר טוב. לא ענית. זו כנראה התחלת ההליך הכל כך מוכר וכל כך כואב של ההברזה. אז אני אשב בישיבה הזו, שבה היית אמור לקחת חלק וארה מאד חיה ופעילה ומעוניינת. ובפנים, הנשמה תנמק. כל נשימה תכאיב. המאבק עם הדמעות שיעלו בעיניים יהייה קשה. אבל אני אשוב ואשוחח עם עצמי ואבהיר לי שזה מה שאני בחרתי. אני בוחרת את הדרך. אני בוחרת את הכאב. אני . רק אני.

לא מצליחה לנתק. מזנקת להגנתך, לפתור לך כל בעיה.
במחיר רווחתי במחיר האושר שיכול להיות לי.
לא מסוגלת לוותר על החלום, שהוא סוג של סיוט,
שאתה תהייה שלי. שיהייה לנו יחד אמיתי, יציב, רגוע.
אם הייתי יודעת כשהתנתקתי וכאבתי, כמה יכאב כשנחזור.
אולי בכל זאת הייתי מבקרת להמשיך בניתוק.

לו ידעתי שהכאב יהייה גדול כל כך. והיאוש עמוק כל כך.
אולי הייתי מעדיפה את הכאב שאיתך על פני הכאב שבלעדיך.

נמחקו כל ההודעות, כל הסימנים,
נותר רק למחוק את הזיכרון והאהבה.
הכאב ישאיר צלקת שתזכיר תמיד

ואולי היום הגיע הסוף. יכול להיות שהיום יהייה לי את הכוח להגיד לך לא עוד. לחשוף את הבלוף. לא לעיני כל. לעיני. אולי היום, אם תתקשר, כמו שאמרת, אני אגיד לך הכל. אפרוס לך את חוסר האמון שיש לי בך. את תחושת הניצול, את הבחילה שיש לי מעצמי. את הבהייה בתמונה שלכם, כדי להטמיע בתוכי את ההבנה שלעולם, לעולם לא התייה שלי.
פעם אמרת שמי שרוצה מספיק, יודע מה לעשות ועושה מספיק, כדי להשיג את המטרה. אז הפנסתי ועשיתי, שכבתי עבורך על הגדר, סיכנתי כל מה שיש לי,הכל, כדי שאתה לא תצטרך להתמודד עם הכשלונות שלך. שלך. אלה שאתה מאשים את כל העולם בהם. וחיכיתי וחיכיתי. ושתקתי, וקיוויתי שיהייה אחרת. ואתה בנית עולם. עולם שהוא פיקציה. שיש בו דירה שלנו ומקום שלנו וזמן שלנו. ובינתיים, מהלך חודשים, אנחנו נפגשים לשניות ספורות, לדקות, רק כדי שאתן לך את הכסף שאתה צריך, את המעטפה. לפעמים, אפילו לא טרחת להחנות את הרכב. ככה, על הכביש, כשהתנועה מאחור מצפצפת...לקחת אותו והלכת. גם כשידעת שאין יותר. שנגמרו כל המקורות, המשכת. לא דרשת. לא בקשת. רק סיפרת על הבעיות. ואני כמו זומבי , המשכתי, משכתי, אספתי, ויתרתי על דברים שלי, כדי שלך לא יחסר.
ואתה המשכת. לקצר את החבל או להעריך אותו. לפי צרכיך. ועכשיו, עכשיו כשאתה יודע שמוצו כל המקורות. עכשיו אתה הולך. ועדיין משאיר פתח. אתה עושה את הכל, כדי שאני אשבור את הכלים. אמרתי לך כבר פעם. רק תגיד לכי, אני אלך ולא אסובב את הראש לאחור. אבל אתה יודע יותר טוב. אתה תעשה את הכל, כדי שאני אלך. כך תוכל להאשים אותי. כך תדע שעדיין יש לך פתח לחזור. אבל הפעם, אני מקווה שיהייה שונה. הפעם אולי, אולי יהייה בי כוח לסגור את הגולל על היחסים האלה. אולי

אז כתבתי לך.
העגלה לא תמשך יותר כשאתה בתוכה.
אין בי למשוך בעצמי במושכות של עגלה עם גלגל מקולקל
עם מטען בגודלו של אדם .
וכל כך רציתי לקבל הודעה.
אל תלכי . תשארי. את יקרה.
וידעתי שלא. וידעתי שאדמע.
אבל התחלתי את המסע
מסדום
לעמורה.

המשחק ממשיך. אתה בשלך משחק בי כפיון על לוח שחמט
והמט הוא מוחלט. כי הלב שלי לא פועל לפי חוקי המשחק הזה.
ואתה שולט. בעוצמה בחכמה. מנצל כל חולשה שאתה מגלה בי
כדי לנצל כל דבר שניתן לקבל ממני.
נשאר מרוחק במידה. לא מושג במידה שהופכת אותך לנחשק
ומושג במידה כדי שהתשוקה לא תעלם.
ואני חופרת וחופרת. לא מסוגלת להניח לך. לא מסוגלת להניח לי.
לא מסוגלת לשחרר את החבל ולתת לגוף הכואב לנפש המיוסרת
את הזמן והמרחב כדי לוותר. לוותר ולברוח על נפשי.
כי עוד מעט. רק עוד קצת ולא תהייה נפש.

ממשיך לשלוט לי בחיים. בשלט רחוק. במילה. בשתיקה.
השדון הטוב, על כתף ימין לוחש לי באוזן, שאני ראויה ליותר
השדון הרע , על כתף שמאל, צועק לי בקולי קולות
שזה מה שמגיע לי. את לא ראויה. את לא שווה יותר מזה.
ואתה. אתה בשלך. שולט לי בחיים. ללא מצרים.
ברצונך אבכה, ברצונך אצחק,
ברצונך לעולם לא אהייה רגועה שלוה שלמה
הימים עוברים הכאב נשאר.