עולה לרגל

אני יכולה לדמיין את זה. בבית, מול הטלויזיה, או עם חברים, או משפחה.
והשניות חולפות היד תלטף אותך ואז, בדיוק בשניה שבה 08 תתחלף ל 09,
השפתיים יצמדו. השפתיים האהובות, הרכות הנעימות. השפתים שלך יצמדו לשלה.
ואני אשכב במיטה לצידו של זה שאוהב אותי באמת והדבר שהכי ארצה, זה להיות היא.
מי צריך שולט כשאני מצליחה לייצר לעצמי את הפינות האלה המשפילות והכואבות.

אם יהייה זה שנית, אל יהייה זה!
רק סמס אחד נדרש כדי להסיר מעלי את הכעסים ולהבטיח לך, שוב, שיחד ננצח. יחד? ננצח?
הלוואי והייתי יודעת מה זה אומר, לנצח או יחד. הלוואי והייתי מבינה, למה אתה מתעקש למתוח את זה.
אתה יודע שמילה אחת ממך ואני לא אהייה. אתה יודע שאני רק מחכה למילה הזו. ואתה שותק.
מחזיק אותי בסוג של שליטה במוח האינפנטילי שלי. זה שיודע מה נכון ומה לא ומתעקש לדבוק בלב.

ואולי אתה בעצם סתם סוג של זונה. ג'יגולו לא מוצלח. לצרכנית לא נבונה. צרכנית שמוכנה לשלם בכסף טוב. שטרות אמיתיים, כאלה שקונים איתם במכולת, תמורת שירות מחורבן, לא עונה לדרישות, לא עונה לצרכים. אולי זהמה שאנחנו בסך הכל. שני אנשים במערכת כלכלית שבה יש ביקוש. המון ביקוש. אבל ההיצע ממש לא מה שעונה על הביקוש.
יכולה כבר להגיד בראש את המילים הנכונות. לעצמי. עוד לא משוכנעת בהן. יש עוד שדון קטן, שיושב לי על הכתף ומנסה לשכנע שאני טועה. שאתה לא כזה. שיש אכן בעיה. שיש לך סיבה לכל. והוא מצליח לשכנע. את הלב. רק את הלב. כי הראש יודע את האמת. בראש כבר הכל כמעט סגור. אולי אם אתאפק יום או יומיים. אולי אם אצליח לדחות את הסיפוק ולא לפנות אליך. אולי גם הלב ישתכנע. אולי אז אצליח להניח אותך מאחור. ולמצוא שוב את הדרך חזרה אל האהבה הנכונה. לזה שאוהב אותי באמת

זה כבר לא בדס"מ. מהכיוון שלך, זה מעולם לא היה. לא בטוחה שאתה בכלל מודע. בכלל יודע מה זה בדס"מ. זו אני שניהלתי את המערכת הבדסמית הפרטית שלי איתך. אבל מה שנשאר עכשיו, כבר לא עונה להגדרת "מערכת יחסים בדסמית". זה כבר גם גם לא "מערכת יחסים". מה שנשאר זו רק מערכת של ניצול והכאבה. מערכת של לחיצה על כל המקומות הכואבים. מערכת של לעורר תיקוות ואז , במחי סמס, לנפץ אותן. מערכת של ניצול, של התעללות. כן בדיוק. התעללות. כמה קשה לי להוציא את המילה הזו מבין האצבעות. כמה קל היא משתחררת משם. כן, אתה. אתה מתעלל בי. ואני נותנת לך. אני זו שחוזרת בחזרה, על ארבע,על הגחון, רק כדי לחטוף את המכה הבאה. אני זו שמאמינה. אני זו שכואבת.
אבל זה מתחיל לחדור להכרה. אני עוד לא יכולה לקום וללכת אבל אני יכולה לחשוב את זה. ועוד מעט, בעוד שעה או יום או חודשיים. עוד מעט אני אצליח לקום וללכת. בלי להביט לאחור. ללכת ולהשאיר אותך שם, אצלך, לבדך. ולא להפוך לנציב מלח.

זה נהייה קצת יותר טוב בימים האחרונים.
זה עלה בהרבה שטרות אדומים, לקנות בעקיפין את תשומת הלב שלך.
ואני יודעת שזה מה שצריך. אתה היית צריך. זו לא התפנקות.
אבל לפעמים אני שואלת את עצמי, מה היית עושה אם אני לא הייתי כדי לספק את זה.
וכמה מהקשב הנוכחי שלך, הוא קשב שתמורתו שולמה. בשטרות.
אבל בכל מקרה, הקשב הושג ונראה שגם ההבנה שלך.זה צריך גם להרגיש. כמו הצדק. גם הרגש.
ואתה אומר בימים האלה את כל המילים הנכונות. את כל המילים שלא אמרת מעולם.
ואתה אפילו אומר אותן לא לפי דרישה. או התפרקות.
ואתה מעלה רעיונות שאני כל כך רוצה שיתממשו. ואפילו זה שרק העלת אותם, כבר משמח אותי.
ואני לא מצליחה להוציא לי מהראש את הזמזום הזה, שאני קונה אותך. את תשומת הלב שלך.
אבל אני אוהבת אותך כל כך. וכל כך רוצה שתהייה מאושר. אז אולי זה לא חשוב.
אולי מה שחשוב זה הדקות האלה של האושר.

הכאב נותר אותו כאב. אבל לפעמים הוא נעשה קצת יותר נוח.

אז מה אתה חושב שמחזיק אותנו יחד, אני שואלת אחרי הסערה.
מה מחזיק אותך לא לשחרר את הידיים וללכת, כשאני משתוללת וזועקת
מה מחזיק אותי לא לעזוב את הידיים כשזה כואב. כל כך כואב
ואתה עונה במילה אחת. ארבע אותיות:
אהבה

הזמן לא מרפא הכל. עובדה.

..."כי אני רוצה איתך מערכת יחסים מלאה, גם אם גנובה..."
ואני עוד לא הצלחתי לגרום לעצמי להעיף אותך לכל השדים והרוחות מחיי.
לחסום את הדרך אליך וממך ולהפסיק לאהוב. להפסיק לאהוב אותך.
כי אתה לא אוהב אותי. למרות שאתה מרבה לציין לאחרונה שאתה כן.
אתה אוהב את מה שמערכת היחסים בינינו מאפשרת לך.
אם יסגר הברז, תסגר גם ה"אהבה"
שרק יהייה לי כוח לחפור מספיק לנהל איתך את הדיאלוג הזה שצורב לי כמו ברזל מלובן
לשקף לעצמי מספיק. שיכאב מספיק כדי לשבור את הכלים וללכת.
ולא להביט לאחור.
לעולם.

כמה פעמים ספרתי עד עשר ושום דבר לא קרה? כמה פעמים ספרתי הרבה יותר וקיוויתי ורציתי . ושום דבר לא קרה. אני לא מנסה לשנות אותך. אני מנסה להראות לך שאפשר אחרת. שאהבה יכולה לנצח. שיש אנשים שיישארו איתך לנצח. ואתה בוחן אותי ובוחן אותי אתה לא יכול לספק לי את מה שאני רוצה. אני יודעת שלא. אתה אפילו לא יכול להתקרב לזה. למרות שה"זה" הזה, הוא לא כ"כ נורא. לא כ"כ מסובך. או שאולי כן. עובדה שאף אחד עד היום לא הצליח לספק לי אותו. אולי אני רוצה ממך מה שאין לך. אולי אני רוצה ממך מה שאתה לא יכול או רוצה לתת לי. מה שבטוח שמה שאתה רוצה ממני הוא מאד ברור. כספומט. אתה משתמש בי . אתה משחק את המשחק כדי להשיג את מה שאתה רוצה. את מה שאתה צריך. וזה כ"כ שקוף. יכולתי לדעת שתכתוב שלשום את הדברים. יכולתי . חייכתי כשקבלתי אותם. קצת מאושרת והרבה, הרבה מתוסכלת שם במקום ההוא שאני מסתירה בו את הכאב. אני אוהב אותך, שווה ערך ל 1000 דולר. גם השנים הרבות והמאושרות. אני רוצה אותך. משתוקקת אליך. ואז, אחרי שאתה גומר לי בתחת, אחרי שאני עושה את כל הקולות הנכונים, שאתה מעולם לא טרחת לבדוק מה עומד מאחוריה...אני מניחה לך את הכסף על הכיסא. זונה יקרת ערך אתה. בעצם, לא נורא יקרה. מעניין מה התעריף לזיון בתחת, היום. ואני חוזרת. כמו בומרנג. אני אוגרת בתוכי את הכאב ואני טובה וקשובה ומתחשבת. אוזן קשבת לכל הצרות. אני לא חושבת שמעולם היית לידי כשהיית מאושר. או שמח באמת. אני כותל הדמעות שלך. שק החיבוטים. ואני רוצה להיות שם בשבילך. אני נשארת שם כדי לראות אולי יפציע בדל של חיוך על שפתיך. אולי תבוא אלי ותחבק ותגיד...יופי. זה היה טוב. אבל גילית שאם תהייה לא מרוצה כל הזמן, תצליח להפיק ממני את המרב. כי אני רוצה שתהייה מרוצה. אני רוצה שתחייך. אני רוצה פעם אחת להיות שם איתך. וגילית, שבשביל הפעם האחת הזו, אני מוכנה לעשות הכל. לסכן את כל מה שיש לי. למכור את חיי במחיר חיוך שלך. אז אתה ממשיך. מרחיק ומקרב. שובר לי את הלב שוב ושוב. והוא כואב. פיסית. לא מטאפורית. כואב יותר מהגוף שסופג את הכל. ואתה ממשיך ויודע שאני אחזור. מעניין כמה פעמים נשבר הלב של רבי נחמן שאמר שאין שלם יותר מלב שבור.

כמה פעמים יכול לב להשבר ולהשאר שלם?
עד היכן ניתן לכאוב ולא להתמוטט?
שליטה מנטלית ברוטאלית.