עולה לרגל

עוד שעתיים, אתה אמור להגיע. ואני משכנעת את עצמי ששוב תבריז. לא יודעת מה עדיף. הכאב הרציף אבל המוחלש שאני יוצרת לעצמי כחיסון או הכאב הצורב, המעליב, שאני אחווה אם אאמין שתגיע. אתמול בשעה שתיים לפנות בוקר, סימסת לי ושאלת למה אני עצובה. נשמעתי לך עצובה בהודעות. משגעת אותי היכולת שלך מצד אחד לדעת בדיוק מה אני מרגישה ומצד שני להיות כל כך אדיש ולא לעשות שום דבר בעניין. אז אמרתי לך שאני בסדר. ורציתי להגיד לך שאני באמת עצובה. עצובה מהחשש שלא תגיע, עצובה מראש, כדי לא להיות שבורה בזמן אמת. ושכבתי במיטה וניסיתי להבין. למה דווקא אתה. למה אני מתעקשת על הקשר הזה. נלחמת עליו כאילו. למה אני לא יכולה להנות ממה שיש או ליצור קשר אחר, עם אדם אחר.שיעריך את מה שאני מעניקה. יש חכמים כמוך, יש כאלה שיהיו חכמים כמוך ופחות מאוהבים בעצמם, כך שיהייה להם את הרצון לראות גם אותי מסופקת מכל הבחינות. אנשים שלא חושבים שעצמם , זה חזות הכל. שלחתי לך הודעת בוקר טוב. לא ענית. זו כנראה התחלת ההליך הכל כך מוכר וכל כך כואב של ההברזה. אז אני אשב בישיבה הזו, שבה היית אמור לקחת חלק וארה מאד חיה ופעילה ומעוניינת. ובפנים, הנשמה תנמק. כל נשימה תכאיב. המאבק עם הדמעות שיעלו בעיניים יהייה קשה. אבל אני אשוב ואשוחח עם עצמי ואבהיר לי שזה מה שאני בחרתי. אני בוחרת את הדרך. אני בוחרת את הכאב. אני . רק אני.