|
|
|
מילה לקורא המופלא:
פה לא ניכרת שום השפעה.
הו איז פאקין טרינטינו.
משפטים מאוסים:
1)אני עדיין ילד.
2)אני חושב שאני ניראה טוב.
3)יושבים בראש המדינה שלנו אנשים דפוקים.
4)המדינה שלנו קטנה.
5)חברים שלי מכירים אותי.
6)אני שומע הכל.
7)לאן את יוצאת היום?
שער נפתח,הרכב נסע ועצר בשולי הגן היפה.שתי דמויות דקות גבוהות יצאו מתוכו.נעמדו זו לצד זו דיברו בניהן- כנראה עליו. הן הגיחו לעברו לבושות בגדי עור שחורים, חמושות משקפי שמש.פניהם כקרח ידיהן לצידי הגוף.
גליה וענבר.
בחנו את גופו לבוש בחולצת טריקו ומכנס ג'ינס. התנהגותו בקירבן סימנה יריאה.
"אתה יודע מה הולך לקרות?!"שאלה גליה.
"הוא כאן בשבילנו" אמרה ענבר כשהיא מכוונת יד אל חזהו שלו.
הן ניצבו לידו,ענבר הושיטה יד בהירה אל תיקה. גליה עשתה צעד בתוך העשב היבש. רוח הגיחה ממרחק. שיערן האסוף נשאר במקומו; כמו פסלים ענקים התבונן בחזותן הקפואה. השמש עוד חיממה את עור צווארו כשלפתע הטיחה ענבר שרשרת מתכתית על גבו.
הוא הודח אל הדשא,אישוניו התכווצו כשפתח את עיניו והשמש סינוורה את ראיתו. הוא פתח את פיו ונשם... הן בעטו באיברו ובשריריו. הוא הניף זרוע- מטושטש- זיעה קרה התפשטה לצידי גופו ובגבו התחתון.גליה שלחה מצית בוערת תחת ידו המושטת והוא צרח מהלם. התרומם מעט מהאדמה וביקש להימלט חזרה.הוא התחיל להרגיש משהו אבל הוא פחד.
גליה תפסה בשיערו,וענבר נעצה עקב בירכו.
היא דחפה את פיו לחול ופקדה עליו לאכול מן האדמה.
הוא הרגיש שהוא לועס את הנמלים המתחפרות בחול אותו אכל והקיא.
הן הרימו מבט אחת לשניה "תתפשט,"אמרו.
חלק מגבו כבר התנפח והפך לסימן כחול,הוא בכה בשקט.
ענבר העבירה ציפורניים ארוכות על גופו הגמיש.
גליה הוציאה סכין קפיצית שהחזירה לעומתה את קרן השמש.היא חתכה את זרועו.דם חם הקיז מן הוריד שהיה באותו זמן גדוש.
הוא ניסה להילחם במקום וענבר הביאה לו סטירה שגרמה לו לדום.הוא רעד וכיווצים התפשטו בגופו.
הן קשרו אותו,ידיו מרוסנות אל עמוד והוא כרוע על ברכיו.התחנן לשחררו.
הן סימו את כל החיזוקים האחרונים של הברגים-אספו את חפציהן.ענבר נכנסה אל הרכב,גליה פנתה אליו "נחזור לכאן בערב" היא אמרה לו.
הוא שמע את הדלת נטרקת והמנוע המפלצתי ששלח קולות מן הגיהנום.
ריר ניגר מפיו- עדיין לא הבין מה קרה לו...
חוש הראיה.
עיניים שלנו,מבט,התבוננות,העיניים שלנו הם כלי עזר בעולם וירטואלי כמו שלנו בהם החושים שלנו הופכים לאחד היסודות עליהם אנו נשענים במהלך היום, במהלך החיים.
עיניים רואות מרחב מסויים.עיניים מעבירות לנו את האינפורמציה של סביביתינו כאשר הן פתוחות.
כאשר למעשה קיימת ראיה נוספת,ראיה לטווח הארוך.
לעיתים העיניים ה"פנימיות" שלנו מגלות לנו עולם נוסף בתוך העולם שאנו חיים בו. לעיתים המציאות נראת בידיונית מהמציאות הפנימית שלנו:שהעיניים הפנימיות שלנו רואות.לעיתים המציאות שלנו מתגמדת לעומת כמות ההבנה והידע שמצוי בנו.
מישהו יודע מה יבוא עוד אלפי שנים מכאן?
אני יודעת שלא נהיה כאן.
אני יודעת שהעיניים פתוחות תמיד וכמוהן גם הלב.
תפסתי את כוס התה ביד.חשבתי על מחר. חשבתי על הבלוג.האם יהיו בו משפטים קצרים. אמרתי שלום יפה לאנשים. אמרתי לעצמי לא לעשות בושות.
אני זוכרת שהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי לפני כמה ימים וכמה שרציתי לפרסם אותו וכמה שרציתי שיקראו.אבל בסוף גנזתי אותו.
שמתי לשניה את הרגל היחפה על הכיסא הזה פה.
מול המחשב קוראת ומנסה לשנות תדיר את התמונה בפרופיל. והנה לפתע, ריח הרגל המסריחה עלה לי לאף.מה עושים במיקרה כזה?זה לא שאפשר להעביר את הריח דרך הנט אז מה זה שוה-כי אף אחד בעצם לא יבין. אני יכולה להישבע כמעט בצורה ברורה שאולי באיזה מקום סירחון גדול יותר מהכף רגל שלי מצוי בקרב אנשים.כן.
אבל רגע- זו צביעות לטעון שאנשים הם מלוכלכים ונאלחים הרי ....כולנו....בני א.....
על בושות לא ארחיב,אבל על חטאים אזרוק כאן מילה אחת.
דברים שעשיתי נחשבים חטאים במלוא מובן הטהור של המילה ועדיין אני רוצה לחטוא.
חטא קטן מבחינתי הוא כמו חטא גדול.
לעומת טומאת החטאים יש את הצדק.ואני חושבת שגם בחוש צדק ניחנתי.ובין שניהם אין כמו דרך האמצא.
למעשה ברצוני לכתוב כי דרך האמצא היא כמו דרך המלך (למרות שאין דבר כזה היום-מלך חוץ מ...)
זה בדיוק כמו שהסברתי לחברה שאת האוכל שהיא בוחרת היא צריכה לדעת לאזן אותו אפילו נגיד לא לאכול יותר מידי.
סיימתי את התה.ונקשתי בטבעת על השידה.
עוברת לי תמונה אחת בראש ודבר אחד בטוח נסתר בליבי כרגע
ולילה הגיח מבין ערביים
ומילים רבות עוד יאמרו.
היא נכנסה וסגרה אחריה את הדלת.היא שהתה אל מול הדלת שהיתה מעט מאובקת. וגם האוויר עמד לה בגרונה. היא הרגישה את לחלוחית עיניה שכעת ביקשו להיעצם.
זה היה יום מתיש ועמוס מחשבות. האם בן זוגה יגש לנחמה?
היא ניגשה אל המטבח והדליקה סיגריה.מעולם לא הבחינה בשקט ששרר סביבה כמו ביום הזה. מבין הבלאגן שהיה לה בראש היא חשבה רק על אחד.
היא יודעת שהיא צריכה חופש ולנוח.
התיישבה אל מול השולחן, הניחה את רגליה צמודות על הריצפה. היא שפשפה את גרונה ביד יבשה ושיערה החלק נשפך אל מעבר לכתפיה הבהירות.
היא ניסתה להתרכז בקריאת העיתון אך במקום זה היא ניגשה אל הכיור למלא את הקומקום מעט מים שתוכל להרתיח לקפה שחור חזק .
הדלת נפתחה. היא יודעת שיש לה עכשיו זמן למענו. הוא קרא לה אך היא לא ענתה לו. היא רצתה שיחפש אותה. גבה היה מופנה אליו כשפסע לכיוון המטבח. היה להם צפוף, אך היא לא מיהרה להגיב כלל וכלל אלא ציפתה שהוא יקדם את בואו בדברים שיכולים לשמח אותה .הוא הרגיש את ריח הקפה שנעם לשניהם.
שתיקתו לא בישרה טוב...
אגודליו לפתו את שכמותיה וכריות ידיו נעו על כתפיה.הוא הכניס את עצמו אל בין שיערה ושאף...
מים רותחים נשפכו לספל,כעת היא הרגישה מוכנה.
שמש יורדת, אנחנו נחים ונרגעים על כוס משקה חם שהכנת לנו.
מתחבקים שוב.
איך אפשר לומר במילים פשוטות יותר-כל פעם זה שונה.
אתה חושב על כל השיחות שלנו ומבין שדבר אינו מיקרי בחייך:משהו סימן לנו שנבחרנו לממש את שאיפתינו...
זה היית אתה שנשא אותי גבוה
וכל מה שאתה אומר גורם לי להרגיש שיש בו אמת.
זה לא משנה מה שנעשה,
כל עוד אנחנו יחד.
מחר יום חדש, אז לאן הולכים?
לפעמים,ישבנו אחד מול השניה והחזקת את ידי. חשתי את המגע הזה כאילו זו הפעם הראשונה. כאילו זו אהבה אחת מיוחדת. כשאני מתרגשת אתה קורא לי מותק כשאני עצבנית אתה עוזר לי להרגע וכשאנחנו נחים מכל הרעש, אני חושבת שזה נפלא לחיות יחד.
כמה זמן עבר מאז שנפגשנו, וכמה השתננו.לפעמים לא קל.
לפעמים קשה לי.אבל אני מרגישה אותך.אם אתה שומר עליי עכשיו ועוטף אותי בחום שלך, אני אתן לך עוד קצת ממני.
קוראת את מכתבך
ומוכנה למות בתשוקה
אישה, אור הלהבה כמו האש שעכשיו הדליקה את ליבה...מוקפת נרות שמחזקים את חושניותה ....חמוקיה מתנוענעים לקראתך.....האויר שהיא נושפת כמו מילים שעוברות מבעדך...האווירה שלשניהם נועדה. אתה מוכן לקראתה...מברך את שפת גופה...מתרכז בשפתייה המשורטטות. האויר שהיא לוקחת כאילו ממריצות את דופק ליבה, זה האויר שבו אתה נמצא, זורע בתוכו את יישותך עבורה....אצבעותיה הרכות כאילו מסמנות לך לרכון כלפיה, את כרית כף רגלי מצצת בהתענגות.... וינקת את מגע העור של רגליי...... הוצאתי אנחה של הפסקה ....דיברנו מילים קשורות באוויר, שאלתי את דעתך ודחפתי אותך קלות כדי לגעת פעם נוספת בעוצמה המשכרת שלך....שרשרת שקניתי לך ביצבצה דרך חולצתך, עדינה כמוך, תלויה על צוואר שהתקרבתי כדי לנשק.... ואת צווארי ליקקת עד שכמעט נרדמנו בתוך מיטה......בחלומות של לילה נפלא. את זיקפתך הרגשתי בכל תנועה....נתחבק עד המכונית. נוסעים אל תוך בוקר חדש. אני מתבוננת שמאלה אל הצדודית המדהימה שלך. והעיניים שלך .....אלוהים, אתה כל כך צעיר.....
מבט אחרון,נשיקת בוקר טוב.
לא. אני לא אתן לך ללכת.....
נגן לי משהו...
הגבר שלי פורט על גיטרה. אבל כשיש לי מה להגיד הוא מקשיב.
עומדת על הקצה ואתה תופס אותי והיכולת שלך גורמת לי להימשך אלייך. זה גורם לי לחוש מממ,נעים.
מחברת מנגינה, לחן מתנגן, עכשיו נלך למקום רחוק מכאן.
והנה אנחנו מאמינים שמה שיש עכשיו כשחום הגוף עוטף את עורנו והבגדים רק תלויים על גופינו.
אני עומדת לבקש שיתן לי להיסחף, ברגע הזה.
בקיץ שלנו.
מי מגיע עכשיו?
ומה מחכה לנו בעתיד.
שוטטנו בבית ערומים .
ואז חיכית לי בעיניים עצומות.
היית מבוייש קלות.
ליוויתי אותך בלי שתבין.
והיה לך את הכוח ללא מילים.
מה יהיה עליי, אלוהים?
