השדרה השמינית, פחות מ- 100 מטר צפון-צפון-מזרח מהמדרגות שמובילות החוצה מהרכבת התחתית; הכניסה היא בקיר צדדי של חניון, ממנה ממשיכים דרך מסדרון קצר. לאחר ירידה קצרה במדרגות, תיקח מכם לורה את דמי הכניסה ותכניס אתכם פנימה.
אף אחד לא מעשן. אף אחד אפילו לא שותה -- הדבר הכי ממכר שאפשר למצוא בבר שאותו מפעיל מייקל הוא גלידה, ששבה לתפריט לבקשת הקהל אחרי היעדרות. לעומת זאת, ישנו דוכן של צעצועים למכירה. מותר לגעת, מותר למשש ויש מי שישמח לספר על כל פריט ולהדגים את השימוש בו.
לא מלא במיוחד -- פחות מ-30 איש לאורך כל הערב, בשטח כולל שהוא בערך כפול מהדנג'ן. המוזיקה חזקה מספיק כדי לאפשר לשיחות להיות פרטיות, אבל חלשה מספיק כדי לאפשר את אותן השיחות בלא צורך להרים את הקול. האנשים ידידותיים למשתמש ולמושמש -- רובם מגיעים בבגדי יום-יום, מכנסי ג'ינס כחולים וחולצה לדוגמא.
בכלוב מתכת נמצא סאב קשור, ושתי בחורות מתעללות בו קצת בלי להגיד מילה במשך 15 דקות לפחות. בחדר אחר, בחורה שהייתה יכולה להיות פקידה במשרד (ונראית לבושה כאילו הרגע יצאה משם -- שמלה אפורה וחולצה אדומה מכובדת) מרביצה עם מחבט באחוריו של בחור שעומד זקוף (תרתי משמע, למרות שהוא לבוש לחלוטין) כשידיו קשורות למתלה המחובר לתקרה. בעוד 20 דקות, אדם נוסף שצופה בהם מהצד יניח את אותה הגברת על ברכיו ויספינק אותה ארוכות -- אבל בינתיים, היא זאת שמחזיקה במחבט. סבתא חביבה יושבת בצד ומביטה בנעשה עם חיוך; לאחר מכן יסתבר לי שהיא מגיעה למקום הנ"ל בקביעות כבר 20 שנה, והיא מחפשת דום ברגעים אלו ממש.
הסאב מהכלוב מובל לאחר כבוד ע"י מקצוענית למיטת עינויים בצד -- וסובל תוך הנאה (או נהנה תוך סבל, קשה להחליט) מכל רגע, למרות שההצלפות באשכיו גורמות לדם לטפטף. חמישה צופים מביטים בעניין.
והכל באוירת יומיום; נראה שכל הנוכחים חוץ ממני הם בני בית. מייקל, הבעלים, מסתובב במקום במדים של מוכר משוק הכרמל וכובע בייסבול. לורה אשתו, שנפרדת ממני לשלום לבושה בקצת יותר שחור, אבל ביקורת דרס-קוד היא הייתה עוברת רק אצל סלקטור חצי עוור.
שלט בדרך החוצה מספר לי שבשבוע הבא במרחק 5 דקות הליכה משם מתקיים ה- Rubber Balll - אבל לשם הכניסה היא בביגוד פטיש בלבד.
--
המאסטרו טוען "מוצרט",
אך זה נשמע כמו פה לועס
כשמחכים, ומחכים ומחכים
שיגיע כבר הנס.
לפני 16 שנים. 15 בינואר 2008 בשעה 5:47
