מסדרונות השירותים החשאיים

רוב הסיכויים שלא טעמת אף פעם ואסאבי אם לא ביקרת ביפן - לכל היותר "ואסאבי מערבי", שזה שם קוד יפני ל"חזרת עם צבע ירוק", אבל הטעם מאוד דומה.

מה שכן, גם ואסאבי אמיתי וגם מערבי מגרים בעיקר את האף, ולא את הלשון; כתוצאה מכך, הכאב של הואסאבי נעלם שניות בודדות לאחר הבליעה. בניגוד, לדוגמא, לג'ינג'ר (לא כבוש) או פלפל חריף, שמגרים את הלשון והחיך, ומרגישים אותם דקות ארוכות לאחר מכן. כן, חריפות זו תחושת כאב. לא, לא ידוע לי על קשר בין חיבה לאוכל חריף וחיבה לבדסם.

בבדסם, רוב הכאב שמוענק הוא דווקא מסוג פלפל של "הרבה זמן אחר כך", בעיקר מכיוון שהוא מגיע ממכות (או הצלפות, צביטות, לחץ, וכאלה). אבל גם פה יש ווסאבי - זרם חשמלי גורם לכאב שנעלם ברגע הפסקת הזרם*.

אז, מה אפשר להציע לכם? ווסאבי, או ג'ינג'ר?

שירים מומלצים בזמן קריאת הפוסט:

השמחות - בדרך הביתה (משם לקוחה הכותרת)

לזקנים שנולדו לפני 1980 - I sing the body electric מהסרט Fame.

לזקנים שנולדו לפני 1900 - I sing the body electric של וולט ויטמן (שלא קשור בכלל, אבל זה בסדר, גם אתם לא)

* בהנחה שהזרם לא גרם לנזק - גם זה יכול לקרות. אל תנסו לפני שלמדתם היטב את הנושא. בשום פנים לא להעביר זרם חשמלי דרך החזה - יש סכנה להפרעה לפעילות הלב. בשום פנים לא להעביר זרם דרך הראש - יש סכנה להפרעה לפעילות המוח. ככלל, עדיף להשאר מתחת למותניים. אם אין לכם תואר בהצטיינות בהנדסה ביו-חשמלית, קנו צעצועי חשמל ואל תנסו לבנות לבד - למרות המחיר הגבוה יחסית, זה עדיין זול ממצבה.

אז בהמשך לפוסט שלי מלפני כמעט 12 שנים (עוד חודש יומהולדת), יצא לי לשמוע היום תוך כדי נסיעה את השיר Pale Shelter, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא פוסטים בפורומים של אנשים שמעלים תזה שלא מקובלת על שאר הקהל, ומתלוננים שלא נותנים להם את הכבוד המגיע להם, את האהבה וההבנה לרעיונות שלהם - אלא רק מקום לפרסם בו.

We don't give them love, we give them pale shelter

When all they want to be is ... completely in command

(גם הנשלטים/נשלטות)

השיר הזה הוא במקור טרוניה להורים של נער/ה מתבגר/ת. אז, אולי בעצם זה בדיוק אותו הדבר...

וגם, מאותה להקה יצא גם השיר Woman in Chains על גבריות רעילה והדחקת הצד הנשי אצל גברים, וכמובן המבנה הפטריארכלי של החברה; נשמע בדסמי? אז זהו, שלא. מי שרוצה בדסמ צריך לכתת רגליו עד Depeche Mode.

וכמובן יש שירים כמו שיר על נחלים, שהשורה מתוכו "הכאב הזה, הכאב המתלווה ... גם הכאב הזה שייך לאהבה" היא זאת שתמיד הכי מצאה חן בעיני בשיר, עוד בטרם הבשלתי במובנים הרלוונטיים. או עטוף ברחמים, שיר תמים על לידה, שכבר מהפעם הראשונה ששמעתי אותו, החלפתי את ה"אור" ב"עור"* - "עור כחול כהה, זה עוטף אותך ברחמים ... אני תמיד אוהב, זה ודאי יכאב".

ולא, לא מעניין אותי מה לרורשאך, יש להגיד על זה.

* למי שיש פטיש תינוק/אמא (ואני לא ביניהם) זה נהפך לשיר פטיש אולטימטיבי...

בזמן אחר, בארץ אחרת, הגעתי למפגש של מועדון הבדסמ החברתי המקומי (יש כאלה) בנושא פרקטיקה בדסמית (לא משנה מאיזה עדה) שמאוד נדירה בארץ. המפגש היה של כשעתיים, עם הסברים, דיבורים והדגמות, כאשר השעה הראשונה הייתה בפורום שכלל את כל 80 הנוכחים, ובשעה השניה התחלקו לשתי קבוצות שוות גודל בערך,לצורך דיונים והחלפת רשמים: קבוצת הצד השולט, וקבוצת הצד הנשלט.

בשעה השלישית מתוך השעתיים (כן, כשהנושא מעניין, הגדרות השעון פחות מעניינות) התכנסנו שוב לצורך סיכומים והחלפת רשמים, ואז שמתי לב ש:

• בקבוצת הצד השולט, היה נשלט אחד שבא להבין איך זה מרגיש מהצד השני, וכל השאר שולטים שבאו ללמוד.

• בקבוצת הצד הנשלט, מעל למחצית הנוכחים היו שולטים, שבאו להבין איך זה מרגיש מהצד השני, והשאר נשלטים שבאו ללמוד.

• היה מספר זניח של מתחלפים בכל קבוצה, ואני מתעלם מהם כרגע.

לא שמתי לב לזה עד אותו רגע, אבל אני חושב שזה די מאפיין את הקהילה, עד כמה שיש דבר כזה, לפחות מסביב לסשנים: השולטים, לרוב, הם אלו שככלל עובדים קשה לפני הסשן, לומדים, מכינים שיעורי בית, ולוקחים אחריות. הנשלטים נותנים את שלמות גופם, נפשם והאמון שלהם, ואת זמן ההחלמה שלהם אחרי הסשן. כשמדובר על 24/7 או Power Exchange או כל דבר אחר שלא מוגבל לזמנים מוגדרים, זה פחות מובהק, ואולי בכלל לא נכון?

רק רציתי שיירשם בפרוטוקול:

שיעורי בית זה לא SSC.

(לא שהייתי צריך להכין השבוע או משהו -- סתם, נוסטלגיה)

כידוע לכל חובב תיאטרון, אקדח שמופיע במערכה הראשונה יורה בשלישית, ולחילופין, אחד הכללים במשא ומתן הוא לא לאיים עם אקדח אלא אם כן אתה לא מפחד להשתמש בו.

הריני לעדכן את הקהל המודאג:

א. אני עדיין חי
ב. אני עדיין לא אוהב אופרה

ואת שני הדברים הללו אני יכול להגיד מניסיון מהזמן האחרון. המלצות מחובבי אופרה יתקבלו בברכה ע"י הגברת עבור הפעם הבאה שבה תרצה לענות אותי (אבל, אל דאגה -- התאמנתי היטב ב- MI5, אני לא נשבר בקלות, בטח שלא לאורך 3.5 שעות של ישיבה).

"ג'יימס, אתה לא חושב ש.."
... "לא, מזמן הפסקתי לחשוב. זה רק מכניס אותי לצרות כל הזמן"

--

הלוואי. לעיתים, אני רוצה פשוט לכבות את המוח ולעבור למוד אוטומט. לא לנתח כל דבר שאני רואה/שומע, להפסיק לעבד את כל המידע ממקודם -- פשוט לקחת פסק זמן מהמודעות. ואפילו לא להרבה זמן. שעה פה, שעה שם, זה כל מה שאני צריך.

אבל אני לא יודע לעשות את זה. למעשה, נראה שהמערכת החיסונית המורחבת שלי מפתחת חסינות גם נגד טכניקות כיבוי מוח. מעט שיטות שניסיתי עבדו, ואף אחת לא לאורך זמן -- מדיטציה, אימוני כושר קשים, צפיה בטלוויזיה. במוקדם או במאוחר, ובד"כ במוקדם, המודעות צצה בחזרה.

את החשיבה המילולית אני יודע לכבות -- לתקופה קצרה זה עזר, אבל המודעות שלי פיתחה גם צד לא מילולי בתגובה. ובנוסף, את האפשרות לחשוב בשני קולות בו זמנית, רק כדי להראות לי מי כאן הבוס. בעצם, ידועה לי רק כרגע דרך אחת בטוחה להמלט מהמודעות -- ויכול להיות שגם היא תעלם אם אשתמש בה יותר מדי (מה שלמרבה הצער, לא קורה מספיק).

מזה שבוע שאני ישן 3 שעות בלילה לכל היותר. זה לא שאני לא עייף, זה רק שאחרי מספר שעות אני מצליח בקושי להרדם -- ואז אני מתעורר עייף לאחר 3, ולא מצליח לחזור לישון. זה קורה לי פעם בשנתיים שלוש, אין מה להתרגש.

ההשפעות הרגילות של חוסר שינה נמצאות שם - קצת פחות סבלנות, ראיה קצת פחות טובה. אבל משהו הפעם שונה. אני מרגיש יותר חי, יותר אנושי*. ואני תוהה -- האם זו אחת מההזיות שמביא איתו המחסור בשינה, או שמא אני מכור ל- 6 שעות שינה בלילה ברמה שדברים אחרים בחיים משנים פחות?

אישית, אני לא אוהב להיות מכור לשום דבר**. אני מן הסתם אגלה כשאחזור לישון כרגיל אם זו הזיה או שמא I have become comfortably numb - ולחילופין, ממש לא יהיה אכפת לי 😄

הבלוג ישוב לעדכן על מצב השירותים החשאיים בכלל והג'יימס בפרט מתישהו.

אבל בינתיים, עוד בשורה לחובבי באפי -- והפעם באיחור של איזה שנתיים וחצי: "Thirst" פרק 5, עונה 5 של Smallville. ולו רק בשביל לשמוע את פרופ' מילטון פיין (שאותו משחק ג'יימס מרסטרס, הידוע גם בכינויו ספייק) אומר לסטודנט שלו קלארק קנט (להלן סופרמן, שאותו משחק טום וולינג, אם זה מעניין מישהו) "אין באמת דבר כזה ערפדים". ויש עוד קצת הומאג' משעשע מסביב בפרק. אל תצפו ליותר מדי - ציון 37 מתוך 217 בסולם ... שקר כלשהו.

ובכל זאת ספייק.

כפי שבוודאי שמתם לב , הרשת היא לצורכי פורנו, כך שהיום -- כדברי השיר -- מספיק to grab your dick and double-click ולא צריך להשתמש בדמיון יותר מדי. פוסט של מו"מ הזכיר לי משחק מלפני הזמינות של הפורנו באינטרנט -- Leather Goddesses of Phobos. משחק הרפתקאות טקסטואלי לחלוטין, עם עלילה פמדומית. עוד אחד מהדברים הBDSM-ים שנהניתי מהם הרבה לפני שהיה לי שמץ של מושג ממה בדיוק אני נהנה.

טוב נו, אולי בכל זאת נהניתי גם בגלל שזה משחק משעשע להפליא ולא רק בגלל האספקטים הבדסמים.

לחובבי חמיצר, לכותרת הפוסט יש עוד הקשר מעבר להיות פובוס ירח