מסדרונות השירותים החשאיים

"החוק הראשון של הקוסמים", ספר שהזכרתי בפוסט ישן בתור דרך למדוד בדס"מיות עומד להפוך למיני סדרה. יש סיכוי שגם התוכן הבדסמי יעבור כמו שצריך שכן המלאכה הופקדה בידיו האמונות של סם ריימי, שאמנם אחראי לקיטץ' כמו ספיידרמן 2, אבל ברזומה שלו נמצאים גם Xena ו Hercules בטלוויזיה, ולחובבי הז'אנר גם Evil Dead ו- Army of Darkness בקולנוע.

למרות שעדיין אין ליהוק, אני מוכן להתערב על כך שברוס קמפבל יופיע, בתפקיד אורח אם לא בתפקיד קבוע.

ההקשר של כותרת הפוסט מובן מן הסתם רק למי שקרא את הספר -- ותוך שנתיים שלוש, אם סם ריימי יצליח במלאכת התרגום לטלוויזיה -- גם למי שיראה את הסדרה. הספר, אגב, לא אחיד ברמת העניין שבו - מאתיים העמודים הראשונים מצויינים וגם מאתיים האחרונים, אבל באמצע יש 400 לא מי יודע כמה.

עברתי היום בחנות לציוד ספורט, ושמתי לב כמה שהציוד המקצועי נהיה פטישיסטי. לדוגמא, לטייץ ריצה טובים יש את כל התכונות של ביגוד פטישיסטי:
- הם מזכירים את קיומם כל הזמן. בתיאוריה, תומכים בצורה מסוימת בקבוצות שרירים שונות.
- הם עשויים מחומר מבריק וגמיש, לייקרה משופרת -- אמנם לא ויניל או גומי, אבל עומד בכבוד מול נאופרן שלאט לאט נכנס למשפחת הפטיש
- הם עולים כמו דברים ב- NOX ...

אחרי ששמתי לב לזה, שמתי לב לזה שבעצם אני נמצא בחנות פטיש. מקבעי עקב למיניהם, משקולות שמתחברות לידיים / רגליים. כל ציוד צלילה באשר הוא, ועוד ניסים ונפלאות. בעצם, גם למעילים וקסדות של אופנוענים יש את התכונות האלה.

ותהיתי -- כמה מהאנשים שעוסקים בספורט או רוכבים על אופנוע נהנים מהדברים האלה? כמה מהם מודעים לזה שזה חלק מההנאה שלהם?

"היה לה, לבחורה ההיא, משהו שיכול היה להוציא לך את העיניים מהמקום"
"מה זה היה?"
"הבעל שלה"
----

ובמסגרת פינתנו "מה, כבר עברה כמעט שנה?", התשובה היום היא כן. לפני כמעט שנה כמעט ומדינתנו הקטנה עשתה היסטוריה בתחום האיגרוף הנשי כאשר הגר פיינר התמודדה על תואר האלופה הבין-יבשתית. חדי העין שביניכם שמודעים להתנהלות הספורט בארץ, בוודאי שמו לב לתיאור הלא מדויק -- אין שום מדינה מאחורי הגר. יש תמיכה ממשפחה, חברים והכי חשוב - של המאמנים. אבל אין שום ממסד או מדינה מאחוריה.

אז זהו, שהגיע הזמן להתמודד שוב - מאז שהכתבה נכתבה, התקיימו התנאים, והיא הולכת להתחרות על תואר אלופת העולם באפריל. אם היא תנצח, אין לי ספק ששר חוסר התרבות והעדר הספורטיביות ישמח לנאום על כמה שמצב הספורט בארץ מצוין בזכותו.

כולם מתבקשים להחזיק אצבעות; ומי שרוצה ללמוד איגרוף או קאראטה, הגר היא מורה מצוינת. והיא לא צריכה בעל בשביל להוציא לכם את העיניים מהמקום.

(לא, אם מישהו תהה - אין סאבטקסט בדסמי בפוסט הזה)

מה בסך הכל ביקשתי?

בחורה סוטה, (רצוי סוויצ'ית אבל לא חובה), אינטלגנטית, עצמאית, שרוצה להיות ביחד אבל אין לה בעיה עם כמה שעות לבד מדי פעם, עם רגליים על הקרקע, שיודעת להיות מאושרת, שרוצה לבנות חיים משותפים ביחד עם מישהו דומה שכוללים גם צאצאים בעתיד, שלא מעשנת סיגריות ועדיף לא מקועקעת, (ואם כן אז משהו קטן ומוצנע)?

לא שילמתי מיסים ?

לא עזרתי לזקנות לחצות את הכביש ?

לא שתיתי מיץ אחרי שאכלתי פלפל?

סתם, כי בא לי לקטר.
----
וציטוט מ- Torchwood לסיום:

(למי שלא עוקב, Torchwood זו סדרה שנמצאת איפשהו בין Buffy, X-Files, Dr. Who, The L-Word ו- Queer as Folk. וחוץ מזה Eve Myles שמשחקת את Gwen ממש עושה לי את זה. סתם, שתדעו).

במסגרת הצד הקצת מזוכיסטי שלי, אני הולך פעם בשנתיים למחזמר כדי להזכר שאני לא סובל מחזות זמר -- במיוחד את הנחשבים שבהם.

אבל מה אני אגיד לכם, או שאני מתקלקל, או שמישהו למד איך עושים מחזמר. אתמול אשכרה נהניתי ממחזמר. אל אלוהי-----ם, שככה יהיה לי טוב. ואפילו לא הייתה בו רמיזה ולו הקלה ביותר לבדסם.

בפעם הבאה שתוקף אותי יצר מזוכיזם, אני אלך לראות אופרה. בניגוד למחזות זמר שאני לא ממש אוהב (או לפחות זה מה שהיה נכון עד אתמול), אופרה אני ממש לא אוהב, והן גם בדרך כלל יותר ארוכות. ואם, חס וחלילה, גם מזה אני אהנה ....

לא, אני לא רוצה לחשוב על ההשלכות.

קפצתי לבקר ב- Rubber Ball

פייר, מה זה התאכזבתי. כל מסיבה בדנג'ן הייתה יותר מוצלחת, אפילו הלא מוצלחות שבהן. היו חוקים נגד צילום, אבל הייתה התעלמות גורפת. התוכנית האמנותית הייתה מזעזעת. כמעט אף אחד לא עשה כמעט כלום חוץ מלדבר עם מי שהגיע איתו, ולחכות שמשהו יקרה.
חוץ מהתלבושות (שאף אחת מהן לא הייתה סתמית, ורובן היו מאוד מוצלחות), היה ערב מבוזבז.

פייר -- אין שלום, אין בטחון, אין סיבה להצביע פרס.

ונסיים בהמלצה עבור חובבי באפי:

פרק מס' 1 של העונה השנייה של Torchwood, שנקרא Kiss kiss bang bang הוא עם תסריט בינוני -- אבל רוצו לראות. ג'יימס מרסטרס (להלן "ספייק") בתפקיד שלא היה מבייש את ספייק; וגם מעט ירידה עצמית וקצת פארודיה על מלחמת הכוכבים. בלונדון טלוויזיה מצוינת, אפילו כשהיא מצולמת בקארדיף.

השדרה השמינית, פחות מ- 100 מטר צפון-צפון-מזרח מהמדרגות שמובילות החוצה מהרכבת התחתית; הכניסה היא בקיר צדדי של חניון, ממנה ממשיכים דרך מסדרון קצר. לאחר ירידה קצרה במדרגות, תיקח מכם לורה את דמי הכניסה ותכניס אתכם פנימה.

אף אחד לא מעשן. אף אחד אפילו לא שותה -- הדבר הכי ממכר שאפשר למצוא בבר שאותו מפעיל מייקל הוא גלידה, ששבה לתפריט לבקשת הקהל אחרי היעדרות. לעומת זאת, ישנו דוכן של צעצועים למכירה. מותר לגעת, מותר למשש ויש מי שישמח לספר על כל פריט ולהדגים את השימוש בו.

לא מלא במיוחד -- פחות מ-30 איש לאורך כל הערב, בשטח כולל שהוא בערך כפול מהדנג'ן. המוזיקה חזקה מספיק כדי לאפשר לשיחות להיות פרטיות, אבל חלשה מספיק כדי לאפשר את אותן השיחות בלא צורך להרים את הקול. האנשים ידידותיים למשתמש ולמושמש -- רובם מגיעים בבגדי יום-יום, מכנסי ג'ינס כחולים וחולצה לדוגמא.

בכלוב מתכת נמצא סאב קשור, ושתי בחורות מתעללות בו קצת בלי להגיד מילה במשך 15 דקות לפחות. בחדר אחר, בחורה שהייתה יכולה להיות פקידה במשרד (ונראית לבושה כאילו הרגע יצאה משם -- שמלה אפורה וחולצה אדומה מכובדת) מרביצה עם מחבט באחוריו של בחור שעומד זקוף (תרתי משמע, למרות שהוא לבוש לחלוטין) כשידיו קשורות למתלה המחובר לתקרה. בעוד 20 דקות, אדם נוסף שצופה בהם מהצד יניח את אותה הגברת על ברכיו ויספינק אותה ארוכות -- אבל בינתיים, היא זאת שמחזיקה במחבט. סבתא חביבה יושבת בצד ומביטה בנעשה עם חיוך; לאחר מכן יסתבר לי שהיא מגיעה למקום הנ"ל בקביעות כבר 20 שנה, והיא מחפשת דום ברגעים אלו ממש.

הסאב מהכלוב מובל לאחר כבוד ע"י מקצוענית למיטת עינויים בצד -- וסובל תוך הנאה (או נהנה תוך סבל, קשה להחליט) מכל רגע, למרות שההצלפות באשכיו גורמות לדם לטפטף. חמישה צופים מביטים בעניין.

והכל באוירת יומיום; נראה שכל הנוכחים חוץ ממני הם בני בית. מייקל, הבעלים, מסתובב במקום במדים של מוכר משוק הכרמל וכובע בייסבול. לורה אשתו, שנפרדת ממני לשלום לבושה בקצת יותר שחור, אבל ביקורת דרס-קוד היא הייתה עוברת רק אצל סלקטור חצי עוור.

שלט בדרך החוצה מספר לי שבשבוע הבא במרחק 5 דקות הליכה משם מתקיים ה- Rubber Balll - אבל לשם הכניסה היא בביגוד פטיש בלבד.

--
המאסטרו טוען "מוצרט",
אך זה נשמע כמו פה לועס
כשמחכים, ומחכים ומחכים
שיגיע כבר הנס.

תרגום לא מי יודע כמה; בין המזהים יוגרלו אותם שני מלפפונים הולנדיים מפעם כולל צורות החיים שהתפתחו בהם מאז הפעם האחרונה שבה הצעתי אותם (בתקווה שהעוזרת לא ניקתה את המקרר, בכל אופן -- תכף אלך לבדוק)

בתרגום שירים שומר משקל מאנגלית לעברית, חלק גדול מהאתגר הוא לשמור את המשמעות למרות שצריך להסתפק בפחות מילים, מפני שבממוצע יש במשפט אנגלי פחות הברות ממשפט עברי שקול.

כשמתרגמים מעברית לאנגלית, פתאום "מתפנה" הרבה מקום, וצריך איכשהו להשלים אותו בלי להוסיף משמעות שלא הייתה שם במקור -- וזה מאוד מאוד קשה. דוגמה לציון עובר-בקושי (וגם זה רק בזכות שביתת המרצים) נמצאת בתחילת הפוסט הזה.

ומשהו שיותר קשור לעניינינו: לפני שנים רבות, כשעוד לא ייבשו את הביצות בקומה 20 של עזריאלי, הצ'אט של הקהילה היה בדאל-נט, ומדולר היו מקבלים עודף כשקונים יורו - בתקופה ההיא נפתח פרויקט תרגום טקסטים ומושגים. המושג הבעייתי ביותר, אם זכרוני אינו מטעה אותי, היה mindfuck. התרגום הטריויאלי "זיון מוח" או "זיון שכל" כבר תפוס ומשמעותו לא דומה בכלל.

התרגום שנבחר בסוף היה "זיון נפש", בין השאר בגלל שכל מי שיפגוש אותו ולא יכיר יצטרך לברר ולא יהיה פירוש טבעי ושגוי כלשהו. התרגום הנ"ל אפילו תפס לתקופה קצרה, אבל נעלם. איכשהו, גם המקור האנגלי כבר לא מופיע בדיונים באותה שכיחות שהייתה לו אז.

שככה יהיה לי טוב, כמו שאומר אחד ממכרי, או "אל אלוהי----ם" (במפטא ערפי כפד) כמו שאומר אחר.

Murray Head, האיש והאגדה מאחורי One Night in Bangkok הוא אח של Anthony Stewart Head, הידוע גם כ- Tony Head אבל עוד יותר כ Rupert "Ripper" Giles, הלא הוא הספרן/צופה של באפי בתוכנית הטלוויזיה שהביאה את הבדסם קצת קרוב יותר לקונצנזוס. לא מפורש ואינטנסיבי כמו "מזכירה", אבל בממוצע לאורך שבע עונות הסדרה, הבדסם הפציע לעיתים קרובות; תסתכלו על הבובות של דרוסילה בעונה 2 לדוגמא. פרטים קטנים שמביאים את הבדסם קרוב יותר.

אה, ואם כבר בבאפי עסקינן (ששמה המלא, כפי שמתברר בעונה השניה הוא Buffy Anne Summers - מה שכמובן בכלל לא קשור לרשת Ann Summers הבריטית שעיקר מרכולתה אבזרי בדסם) - חובבי באפי שורוניקה מארס לא מספקת אותם -- יש פרק עם אופי באפייי לחלוטין של Doctor Who, שבו תוכלו לראות את ג'יילס, כלומר, לוקאס פינץ, כלומר, טוני הד מפליא בבריטיותו. אבל באמת שהגיע הזמן להשיג פרקים של Torchwood.

המאה ה- 21, אז הכל משתנה -- ואתם צריכים להיות מוכנים.

ועוד תמציתיות משובחת:

It's a question of lust, it's a question of trust, it's a question of not letting what we've built up crumble to dust.

יש איפה לקצץ בחזרות -- ואף על פי כן.