מסדרונות השירותים החשאיים

למען האמת, זה קרה לפני בערך 10 שנים, אבל לא יכולתי לוותר על הרפרנס לשיר הנהדר הזה.

מסיבת חנונים סטנדרטית יחסית, בביתו של ע'. כ- 30 איש, על יחסית מעט שטח - מה שגרם, כמובן, לצפיפות רבה ולהכרזה על הרצפה כמושב לגטימי.

על רוב הרצפה, בכל אופן -- הקונצנזוס היה שיש להשאיר מעבר שיאפשר למי שחפצה נפשו בפיתה עם חומוס, מלפפון חמוץ וסלט טורקי, כמו במסיבות בגיל 14,להגיע לשולחן האוכל. לאחר שאחוז החומוס בדמי עלה על הרמה המותרת בחוק, ושוב לא היה כושר השיפוט שלי כתמול שלשום (והאמת, גם ככה הוא לא משהו) - עשיתי את המעשה הבלתי יעשה, והתיישבתי באותו ריבוע ברוחב 30 ס"מ על 30 ס"מ ששימש באותו רגע מעבר חירום אל שולחן החומוס.

כמה דקות לאחר מכן, ניסתה ג' (השם המלא שמור במערכת) להגיע אל הביסלי, מה שהיה קצת בעייתי בהתחשב במסלול המכשולים שאני הייתי חלק ממנו. לאחר שטפחה קלות על כתפי כדי לוודא שתשומת ליבי מופנית אליה, אמרה בקול המאופיין ברכות אך נחישות החלטית: "זוז בבקשה; אם אדרוך עליך בטעות זה עלול להיות לא נעים".

כטוב ראשי בחומוס, עניתי "מכך אני מבין שאם תדרכי עלי בכוונה זה עשוי להיות נעים?". הספקתי לראות מבט מופתע המתחלף בחיוך, ואז הבשילה אצלי המודעות לכך שבאורח פלא, בדיוק שניה לפני כן, בעקבות מאורע קוסמי שמתרחש פעם בחמישים שנה כאשר תשעה באב נופל בראש חודש, כל 29 האנשים האחרים בחדר שתקו. לא כולם שמו לב, ולרגע חשבתי שבסה"כ נפלתי קורבן לאפקט הזרקור הידוע לשמצה. אלא שאז ע' שעמד בקצה השני של החדר ולא יכול היה לשמוע אילולא שרר שקט בחדר פרץ בזעקות "סוטה! סוטה!" בהצביעו עלי.