הלכתי אתמול בערב לראות מספר קרבות וביניהם את הגר פיינר מגינה על תואר "האלופה הבין-יבשתית" (מעל זה יש רק אלופת עולם) באיגרוף נשים למשקל 52 ק"ג. היה קרב טוב אם כי בעיקר איטי ומתיש -- 10 סיבובים, ובסוף ניצחון בנקודות. למי שמדמיין משהו אירוטי -- ממש לא. ממש ממש לא. ישדרו את זה מתישהו בקרוב באגו, אם אתם רוצים להווכח בעצמכם.
בדרך חזרה הביתה, חשבתי קצת על ההבדל בין אומנות לחימה לאספקטי הכאב/הכאבה של הבדסם. בקאראטה/איגרוף/איגרוף תאילנדי, המטרה של המכות היא לגרום כמה שיותר נזק/כאב בכמה שפחות מאמץ. בעיטה אחת מכוונת ומתוזמנת היטב לחיבור של שריר הירך מעל הברך (מה שקוראים בשפה המקצועית "low-kick") מסוגלת להשאיר את החוטפ/ת צולע למשך שבוע -- והיא אפילו לא צריכה להיות חזקה במיוחד.
ניסיתי לחשוב האם מישהו שאני מכיר מהקהילה, מאיזשהו צד של השוט, אוהב דברים כאלה כחלק מבדסם, והתשובה היא לא, לפחות עד כמה שאני יודע.
בג'ודו וגי'או-ג'יטסו, לעומת זאת, יש בנוסף את נושא ההכנעה - הגעה למצב שבו העליונות של אחד הצדדים בלתי ניתנת לערעור -- לדוגמא, בריח הלוכד מפרק כך שקל לשבור/לפרוק עצם, או חניקת דם שתוביל לעילפון אם לא תעצר (ושבניגוד לחניקת אויר, מי שלא מנוסה אפילו לא מבין מה קורה לו). זה דווקא נראה לי יותר מתאים לקהילה מבחינת העדפות.
בכל מקרה, נראה לי שבבדסם יש העדפה, בשני צידי השוט, לכאב ו/או הוכחת עליונות מתמשכת. מצד אחד, זה ברור לי לחלוטין. ומצד שני, הייתי מצפה שיהיו אנשים עם הפטיש של "המכה הבודדת המהירה שמכאיבה לאורך הכי הרבה זמן" או משהו בסגנון.
יש משהו כזה ?
לפני 17 שנים. 29 באפריל 2007 בשעה 23:02
