בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

לאחרונה, אין לי הרבה זמן לעצמי וברור שלא לאתר.
אבל, בפסח נקמה הקטנה בגאון.
ואת הסיפור הזה? אתם חייבים לקרא, לחייך ולהבין שהקטנה, לחופש נולדה.

מעשה שהיה, כך היה:
חברתה של הקטנה צלצלה בחצות. בוכיה כולה סיפרה לה שאיזה שהו דום, הגיע לביתה לסשן ראשון, קשר אותה על גבה למיטה, רגליה למרשות המיטה וידיה להדום.
קשר, הביט במעשה ידיו והפטיר לאחר יד: "אני הולך להשתין".
הלך..ולא חזר.
כן, פשוט קיפל את עצמו והחליט לברוח כל עוד נפשו בו.
בוכיה היא סיפרה לה כיצד הצליחה לשחרר יד ורגל ועל ההשפלה הגדולה.
הקטנה גבירותי ורבותי, חייכנית ומתוקה שגעון. אבל, תביאו לה את הז'ננה? והיא תכיש אתכם בהזדמנות, בחיוך ובעיניים בורקות.
שמעה, הרגיעה, השתתפה ואז נכנסה למצב הכשה.
הסבית האומללה, גם סיפרה לה כיצד הכירה את הדום.
בצ'אט.
הקטנה שאיננה עולה לצאט בפרט ובכלל, לא המתינה יותר מיומיים.
עלתה מולו, כבשה את לבו והעלתה בו את סף החרמנות.
"תגיד", פנתה אלי לפני זמן מה, "יש לך איזה SIM של ביגטוק מיותר?
"למה את צריכה?", הסתקרנתי, "מה 'כפת לך?, יש או אין?"
טוב אז חיטטתי מעט ומצאתי אחד ישן לא בשימוש.
"למה את זקוקה?", היקשיתי פעם נוספת.
"הסדר עבר" ענתה לי בפנים חתומות, "אין יותר קושיות, בזמן הנכון אספר, תקטוף לי כמה תפוזים ויהיה בסדר".
לקחה, אפתה והביאה בתמורה, עוגת תפוזים מדהימה.
חייכה ושתקה.

"אני מהצפון", לאטה לו בסוד הצ'אט, "תרצה להגיע?"
משולהב כולו מענייני הסאדו שפירטה לפניו, אותם היא מבקשת לחוש על בשרה הצחור, לא חשב הדום האכזר פעמיים (ולא, זהו איננו כינוי).
בזריזות מסרה הקטנה לידיו את מספר הביגטוק שהופעל לצרכי העניין והשניים עברו לשיחות קרבה.
אני מגיע מרמת גן, הסביר לה החרמן.
"נו בא כבר, אני כולי בוערת", נתנה לו הקטנה הכשונת קטנה כולה רעל ממותק.
חרמניקו ארז ציוד שכלל לבקשתה גם חשמל ומדיקל, הניע ויצא לדרכו.
כל הדרך מהמרכז ועד לישוב פטפטו השניים (על חשבונו כמובן).
הקטנה כיוונה אותו בצ'ק פוסט, בכביש עכו חיפה וצפונה. מדריכה אותו לאט, בסבלנות, בנכנעות ובמתיקות אין קץ.
בשעת ערב מאוחרת נכנס רכבו לישוב.
הקטנה צלצלה אלי ובקשה שאפתח את השער.
פתחתי.
לאט לאט כיוונה אותו עד הרפת. שם, אמרה לו: "עצור, המתן, אני כבר יוצאת אליך".
וכך, רבותי עמד לו החרמן והמתין, ניסה לצלצל רק שהביגטוק כבר הוצא ממכשירה ונותק.
המתין והמתין והמתין עד בוש.
באחד הימים לאחר מכן, סיפר לי שומר הישוב שבאחד הלילות, ביקש ממנו רכב ש"טעה" בדרכו לפתוח את השער למען יצא. השומר שחשד בדק ובדק אבל העלה חרס בידיו. "כנראה שבאמת הבחור טעה ונכנס בטעות לישוב, הא, איזה מסטול", סיכם השומר את העניין.
ואני, לא הקדשתי לכך חשיבה מרובה.

הבוקר, צלצלה הקטנה.
"אתה היום בבית"?, שאלה.
"כן", "אז תרים תטוסיק, תניע את הנבלה, אני כבר מגיעה להזמין אותך לחומוס עם בשר כבש, אצל אבו יוסוף בכפר יסיף".
סיימנו לאכול, הגענו אלי, הקטנה הזדרזה והכינה נס קפה.
שם, בניחותא, מתחת לצלו של עץ התפוז, סיפרה לי הקטנה את הנסיבות לאשורן ומעשה נקמתה באדון הנוטש.
חייכה בהנאה, החזירה לי את הSIM ונסעה לביתה.
צחקתי והרגשתי חייב לפרסם.

אז ידידי החרמן, אם אתה קורא שורות אלו?

חייך, אכלת אותה.

ואם אתה לא?
נו, גיט, אני מחייך, וזה? מה שחשוב.

ושוב חזרתי.
ושוב דבר לא השתנה כאן.
בעצם?
גם אצלי.

הנבלה עדיין מושכת.
העבודה עדיין מרתקת.
הגן פורח (אביב או לא אביב?)
רק השוט עדיין צמא טוסיק .

כן, ועדיין לא מצאתי את הכלבה האולטימטיבית.
זו שתרעיד בי את הסיפים.

שב"ש... לכולכם.

ושוב נחתתי בבית אחרי שבועות בשטח.
ושוב הצצתי וקלטתי שיש נשלטות חדשות
יש ניק: 3 או 4 מילים. ודי.
"אני חדשה ועדינה..."
אהה?
"אני נשלטת וחוששת" .
אהה?
זה כל הפרופיל?
נו שויין.

אז עדיין דרושה לי כלבה אולטימטיבית.
והמבינה תבין.

דרושה כלבה שתתמחה בסידורי גזרי ובולי העץ בתנור.
הצתה.
שמירה על גובה האש.
הזנה

כל היתר?
עלי

שבת הבטיחה שמש חמימה.
אז התכנסו ובאו ג'מעת הפנאן.
הטיס בגפו, היבואן עם אשתו שצעירה ממנו ב30 שנה, היחפן עם בת חיקו הנכחית, העבריין לשעבר עם הג'ויינט הקבוע שלו, הקטנה עם חברה ועוד אתיופית אחת שהגיעה סתם.
"אני לא מזיז תתחת", הודעתי להם קבל עם ועדה. המקרר פתוח. מה שיש? יש. מה שלא? תביאו.
אז הם הביאו.
היחפן הביא קציצות תוצרת בית מבשר כבש, עגל והודו אדום. בת חיקו הביאה טחינה ירוקה ופיתות רותחות שנקנו במאפיה בעכו.
אשת היבואן החליטה להביא טאבון חשמלי ואפתה לכולם פיתות עם זעטר וחזה עוף רווי במרינדה, סוף הדרך.
הקטנה הכינה סלט ירקות ממה שאספה בגינה.
הטייס הביא סלט אבוקדו פרי מטעו.
והאקס עבריין הביא את עצמו רעב.
ואני?
ישבתי לי בשמש עם נרגילה ותה צמחים.
סיימו? קטפו תפוזים הביתה, אבוקדו לנשמה, שטפו הלכו ואמרו תודה.
פוונט ... כמו שצריך.

גשם.
מוטח ומתופף על הגג.
כאילו מיליון עבדים מבצעים dead man walking ואצדעות שלשלאות נגררות נשרכות על רגליהם.
אני פוקח עיניים.
02,30
מביט באח.
בול העץ מפצפץ לאיטו ומפיץ חום בכל הסלון.
האש מתפתלת בלהבה קטנה ומלבה גחלים לוחשות מתחת לבול העץ.
בחוץ מתפוצץ לו רעם.
העבדים על הגג מחישים רגליהם.
הגשם ניתך כעת בעוז.
הכלבה התעוררה ופקחה עין.
"כוס תה צמחים? " שאלתי.
היא נעה לשפות מיים על האש.
נרדמתי.
בבוקר התה היה קר.
בדרום היו שטפונות.
נשארתי בבית.
עם כוס תה רותחת חדשה ועוגיות חמאה,
ביום שכזה? מי צריך יותר?

גואל רצון הוא לא רק מאסטר מיינד, אלא בלשן אמיתי:
ציטוט:"מה קוראים אותך מותק?"..."ומה קוראים לך?".
להקיא.

ניפגשתי איתה בחיפה.
רצתה להגיע אלי לסשן ללא שיהוי.
"העיקר", הוסיפה ואמרה, "שתכתוב עלי בבלוג שלך, אני רוצה להיות חלק מסיפורי הוויתך".
שלחתי אותה הביתה.
אבל, לב רחום לי, אז כתבתי עליה.
בבקשה.

סיימתי לעבוד לפנות בוקר.
החלטתי לישון עד הצהריים.
אבל, אבל, הקטנה הגיעה הבוקר.
"הגינה שלך חסרה צמחי ארומה וטעמים", היא הכריזה.
לא חיכתה וקפצה למשתלה הסמוכה וחזרה עם מגש עמוס 10 עציצים שונים.
"צ'מע", היא אומרת. "קודם כל, רשמתי הכל עליך, כדאי שתשלם לה".
"ושנית", היא המשיכה ועפעפה מבט לעברי, "כדאי שתקום, תשתול ותשקה ואז, אז תוכל להיפטר מהנודניקית שבמקרה זו אני".
טיעון מנצח.
אז קמתי, הכנתי אדמה, שתלתי, השקיתי, אמרתי לה: ביי, ביי ורציתי לחזור למיטה.
"ככה", התעצבנה לי הקטנה, "אחרי שטרחתי להעשיר את עולמך בצמחי מאכל, מרפא וטעם, אין קפה ואין נעליים?"
'תכיני לעצמך', חירחרתי בעייפות, מנסה להישתחל למיטה.
"טוב", היא פסקה בעליזות, "אני מכינה לעצמי וגם לך".
בעוד אני מנסה לחזור למנעמי השינה, בקע מהסלון גריג על ארבע עונותיו.
הבית רעד מעוצמת הווליום.
ככה, זה חייכה לי הקטנה כשהגעתי עם גרזן ביד לסלון, נכון לבקע איזה גולגולת ואם לא, אז את הרמקולים.
"כה זה", אם אתה לא מארח לי. אני שומעת קלאסית, או אולי אתה מעדיף מזרחית?".
"רק לא מזרחית", נחרדתי וויתרתי לגריג.
אז זהו.
הקטנה וגריג עשו עלי יד אחת.
השינה נעלמה.
העייפות הוכרעה.
והקטנה חזרה לביתה בחיוך של "רק אני יכולה עליו".
שבת שלום

הנבלה אצל החשמלאי.
אני בחופש.
יש מליון דברים לעשות ואין לי חשק ממשי
הצעות?