בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

חודשים ארוכים השקעתי בעבודה ועניינים אחרים.
חזרתי לנוח.
צלצלתי לכלבה הצעירה.
היא הגיעה בשמחה. להוטה לציית.
החלטתי להכין מלאי "לוגים" לתנור (לוג - מונח לגזר עץ )
קשרתי אותה בסמיכות, בסככה.
נטלתי את גרזן הביקוע.
בזווית עיני ראיתיה מחווירה.
בפנים אטומות פניתי אליה.
היא בעבעה משהו מבעד לגאג הגומי (גומי עדיף על הפלסטיק. הוא באמת מונע דיבור מבעד לחסימה).
הגרזן הארוך והכבד הטלטל בידיי.
עיניה נצצו מחרדה.
פסחתי מעליה ונעתי לעבר ערימת בולי העץ.
ראיתי שהיא נרגעת.
כשסיימתי, הענשתי אותה ב100 הצלפות על עצם העובדה שחששה שאע שה שימוש בגרזן לגביה.
היא סומנה לכל החודש הבא.
עד אז תבין שהיה עליה לבטוח בי.

ושוב נעדרתי לחודש או יותר.
ושוב, דבר לא השתנה כאן.
כבר אמרתי:
את הכלבה שלי,
עדיין לא המציאו.
עובדה.

אתם מגלים תקלה ברכב. התקלה חוזרת ונשנית.
דיי, אתם אומרים לעצמכם, ניכנס למוסכניק ונסיים עם הפרשה.
הנעתם, נסעתם למוסך ובדיוק בכניסה למוסך או בקרוב לה? התקלה נעלמת.
מוכר לא?

ככה משחקת בי הנבלה.
ומעשה שהיה, כך היה.
למבלה יש מן חיישן (סנסור בלעז), שמתריע על בעייה בהזרקת דלק למנוע.
כשהחיישן חש בה, הוא מבצע את הוראות היצרן.
1. מייד מוריד את הטורים במנוע, עובדה שגורמת לנבלה לנסוע באיטיות של צב אחרי ליל שתיה מוטרף עם הארנב.
2. על פני לוח הרכב מרצדת המילה PWOER ולידה מופיע מן ציור של משאבה.
החיישן הזה של הנבלה, השתגע כבר מספר פעמים וזה קורה לי לעיתים קרובות.
ותמיד, תמיד כשזה בסיטואציה הכי לא נוחה בעולם.
ככה זה.
ביום רביעי שעבר זה קרה. הפעם נמאס לי. OK אמרתי לנבלה, "נוסעים למןסך".
הנבלה רק שתקה והמשיכה ללאוט על הכביש במהירות בה שבלול יכול היה להשיגה במאמץ קל.
צלצלתי לסאמר. הוא המוסכניק.
סאמר הוא הערבי האשכנזי הרוסי היחדי שאני מכיר. סיים ללמוד הנדסת מכונות במוסקווה. נישא לרוסיה משגעת. ילד איתה 2 ילדים. נטשה וסאמיר ג'ניור. חזר לארץ ופתח עם אחיו מוסך. סאמר את סאמר. מיימי עבודתו במוסך אשכנזי למד אידיש. ברוסיה כבר שחה ברוסית שוטפת ללא מבטא זר. וכאן במוסך הוא מקלל באידיש. מסביר ברוסית. משוחח עם עובדיו בערבית. והכל בחיוך שמבליט עיניים אפורות צוחקות. הוא חולה על במיה במיץ עגבניות, אבל אשתו מכינה בורשט רוסי לחורף ששווה הפסקה בחיים.
"סאמר דראגוי", אמרתי לו, יש לי בעיה קשה עם החיישן. "תעל יה חביבי (בוא חביבי)" אומר לי החצי רוסי הזה. "ידי סודה (בא לפה)", ונפתור לך את הבעיה.
אז באתי.
קילומטר לפני המוסך, הנבלה פשוט זרמה עם הכביש. החיישן הפסיק להבהב. הנבלה זינקה כמו סוס פראי עצבני לכל מגע של רגלי בדוושת הדלק. הותירה מאחור כל מכונית. תמרנה עצמה בזריזות בין טורי המכוניות. מה זה שדה? כאילו נולדה רק אתמול ולא ב1995.
החלקתי למוסך ללא בעייה. סאמר, הביט בי ואמר: נו, אזוי? איך נידע מה הבעיה כשאין כזו?, תבוא חביבי כשתהיה לך בעיה".
נסעתי משם.
בכניסה לשכם, (בזמן הכי לא נוח אמרנו?), החיישן התחיל להתפרע והנבלה נוסעת לי במהירות השבלול מתחילת הסיפור.
קיללתי.
צרחתי.
הבטחתי לה שריפה בלי קבורה.
איימתי שאני מביא אותה אישית למשחטה בג'ינין.
כלווום.
לא מזיז לה.
ואז הבריק בי הרעיון.
חייגתי לסאמר.
"צ'מע חביבי", אמרתי לו בקול רציני, רם וברור.
."זה קורה שוב. אני מסובב את הרכב ומגיע אליך עכשיו".
"תגיע דבריש", ענה לי סאמר, "תגיע ונבריא אותה טוטאלית".
תאמינו או לא? תוך פחות מעשר שניות?, הנבלה בריאה וזריזה כמו תינוק בן יומו.
טסה לה בעליצות נעורים כאילו אין לה מחר.
למחרת היום, בדרך לירושלים לחדר עריכה, החליטה להשבית אותי בשער הגיא.
צלצלתי לסאמר. 2 דקות והנבלה בריאה כמו שור.
כעת היא פשוט טסה בשימחה לכל מקום.
מנסה להתחכם?
אני מצלצל לסאמר.
זה עובד.

תקופה ארוכה העבודה הדיחה אותי לעוונות הוורקהוליזם.
חזרתי.
הצצתי .
כלום לא נשתנה.
אותה מדמנה.

הצצתי בפוסטים ושועממתי.


קוהלת ידע אודות מה הוא שח.
אין חדש תחת השמש.
חוץ מהניקים שמשתנים.

שבת חורפית ראשונה.

ג'חנון עם ביצה חומה על הבוקר.
צ'ולנט לצהריים.
וודקה, קרייקר ומעט קוויאר לפייו א'וקלוק.

כלבה עם טוסיק עדין מוכן להצלפה לזמני ביניים.
ובין לבין, ספר חדש לקריאה: פנינת המזרח.

שבת שלום לכולם.

המתנחל, הנו גבר נאה. בן חמישים לערך. לא דתי . מעט מסורתתי. חילוני בעיקר. בשנתיים האחרונות מאז הפינוי (גירוש לדבריו), הגיע עם קבוצת חברים מדוגית וניצן (2 ישובים חילוניים בגוש קטיף), לדור בצפון. הוא ניסה את כוחו בעסק מסויים ונפל. אבל אחד שעמד מול כדורי הרובה בעזה ומול מטענים השכם וערב, לא יפול ברוח. נגמר הכסף? נלך על גזלן, החליט באחד הבקרים. שבועיים אחרי כן, הוא גרר מאחד ישובי הצפון, גזלן נאה עם מקררים ואיבזור מתואם, בילט אין לחצר הישוב. רתם אותו לטרקטור ויצא לחנות יום יום מול בסיס גולני באזור. אבל החיילים של היום זה לא החיילים של פעם. קונים בשיקמית ומביאים עוגות מהבית וכשחסר משו, מצלצלים בסלולרי לאמאלה. בקיצר, חיילים משוקולד.
"נשבר לי מהמקום הזה", אמר לי המתנחל הבוקר, מה עושים?".
- סגור הכל, תרתום את הקרוון לטרקטור וסע אחרי"
"לאן?"
ניווטתי אותו לחוף קסום. חוף שבינתיים הקידמה פסחה מעליו. חוף חצרות יסף (בין בוסתן הגליל לשבי ציון). חוף אמיתי שעוד לא מחובר לבתי קפה, מוסיקת ערסים מזרחית וכאלה.
שם, חנינו מול הים . הגלים הכהים הכו על הסלע. השמש עמדה בזינית לאופק, מכריזה על כוונתה לשקוע בקרוב.
2 דייגים תפסו סרגוסים שבטנם הבריקה בשמש השוקעת, ופרכסו על הקרס שנשלף מהמיים.
"פה?"
-כן.
"אבל אין אנשים"
- הם יבואו, הבטחתי.
"איך"?
- מפה לאוזן. באים לכאן זוגות להתמזמז, רצים כאן הרבה אנשים על החוף. הזונות בלילה ילמדו שיש כאן קפה חם וקונדומים ויש מקום לעבוד. אל דאגה. הם יבואו. ללא פרסום מיותר. רק מהפה אל האוזן. חבר יביא חבר.
אתה תדאג לבירה בזול, בשר על האש בזול, פלאפל טרי וחם ובזול. היתר יגיע מאליו. הם יבואו.
אז נכון לעכשיו, ערב ערב על חוף הים, בואכה השמש השוקעת, מתייצב לו גזלן על חוף חצרות יסף.
אם בא לכם פלאפל טוב, בשר על האש. בירה צוננת מהולה בבריזה מלוחה. אספרסו טוב ומקצועי. מוסיקה של שנות השישים, ומקום שיזכיר לכם מעט את החופים של פעם?
קפצו לבקר.
אם תאמרו לו שלוציפר שלח.
תקבלו הנחה.
כן הנחה.
ואם במקרה אהיה שם עם השוט.
נוציא מכן גם אנחה, אחרי הנחה.
וזו הבטחה.

הקטנה רבה עם בזק. התוצאה: התשלום הועבר לגביה.
ממשטרת זבולון צלצל החתיך.
הוא כבר לא. אבל לא מזמן היתה עליו גופה שזופה, שיער בלונדיני, עיניים כחולות ופוזה של שוטר. ולא סתם שוטר, אלא איש הוצאה לפועל במשטרת ישראל בקריות.
מה שאמר ג'וב של קומבינטור עם ימבכוסיות שתלויות על זרועו.
הקטנה נבהלה אז קפצתי אליו לביה"מ שבקריות לסגור עניין.
היום הוא הופיע שם.
והיום היה יומם של כל אנשי האין לי, אכלו לי, שתו לי.
הם הופיעו אחד אחד, רגע קטן לפני המעצר, לפני כבוד ראש ההוצל"פ וסיפרו לו למה אין להם לשלם וביקשו את הבנתו ועזרתו.
"אדוני השופט, אל תהיה כזה מין, למה באדם אתה לא מאמין, אז למה אתה לי בית סהר רושם?, אינני אשם אינני אשם". זוכרים?
בכל זאת לא הייתי מספר לכם אילו לא היה מתרחש הסטנדאפ הבא:
האחרון שהופיע על הדוכן לפני כבוד הרשם, ראש ההוצאה לפועל, היה גבר חסון, מכריס, שחרחר בשנות השלושים המוקדמות. גבר שניכר בו שהוא חי טוב.
"טוב", הביט בו הרשם, "אני רואה שיש לך מזונות שלא שילמת, חובות לבנק, וגם החוב הנוכחי שבגינו הוצאה נגדך פקודת מאסר. מה יש לך לומר?"
"תראה אדוני, בבנק כבר הוציאו נגדי תביעה לפשיטת רגל, אז אין לי מאיפה. וגם האישה יושבת לי על הוריד".
"אז? כמה אתה יכול לשלם"
"זהו שאני לא יכול. כל חודש הבור שאני שוקע בו מתרחב ואין לי"
"כן, אבל כמה תוכל לשלם על חשבון החוב הזה", הקשה ההוצל"פ.
"וואלה אין לי, וגם אין כבר מה לקחת לי. אבל אתה יודע מה? קח את האישה. לא, עזוב, אל תיקח, אני נותן לך אותה במתנה".
כבוד בית המשפט לא יכול היה לשמור על פוקר פייס וצחק.
"וואלה אני אומר לך", המשיך החייב, "זו המכה האחת עשרה ששכחו לכתוב בתורה, זו לא סתם רעה, זו עשו אותה בגיהנום ושברו את השטנץ".
"טוב", פסק כבודו של ההוצל"פ, "500 שקל לחודש ואני מציע לך לפתוח בהליכי פש"ר (פשיטת רגל)".
"אין לי" אמר החייב "אם אשלם במה אוכל לאכול?"
"אתה נראה טוב מאוד", החמיא כבודו, "לא נראה לי מסכן".
"טוב" ענה החייב, "סטייק צריך כל יום? צריך. ומנה חומוס צריך? צריך, ובערב לנגב טחינה עם מנה שאוורמה, צריך? צריך. ומה עם הבירה?. זה עולה כסף. לא נותנים לי אפילו בהקפה. רק במזומן".
"אדוני ישלם כי אין ברירה", חייך בית המשפט, "ואם מצבו רע שיפתח בהליכים".
"טוב", נכנע החייב "זה רק בגלל שהחיוך שלך לבדו שווה חמש מאות שקל".
בעוד ביה"מ מתגלגל מצחוק, הוא אסף מהקלדנית את פסק הדין ולפני שהלך, הציץ לאחור והפטיר :
"בחיי כבודו, אני יותר אוהב את השוטר (איש ההוצל"פ), ממה שאני אוהב אותה".
השוטר חייך מופתע. "אותי? הוא מלמל, "מה זה? הוציאו אותי מהארון?".
"לא" חייך כבודו: "הוא פשוט אומר שאותך הוא שונא פחות ממה שהוא שונא שאת אשתו".

חוייכתי.

שוחחה עמי במסן.
כתבה: "אני רווצה סשן ברוטאלי".

ואח"כ, כשהשיחה התגלגלה הלאה, שאלה:
"בעצם, מה זה סשן ברוטאלי?".

אח איפה הן היום ההשפחות ההן, עם הקוקו והסרפן"....

סעמממממק