לפני 15 שנים. 15 באוקטובר 2009 בשעה 20:38
ססעמאק החום הזה באמצע החורף.
מי המציא את זה?
ביבי?
בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים
איך אתאר את שלא ניתן? כשתדעי לתאר? לא אהיה , כי תוארתילפני 15 שנים. 11 באוקטובר 2009 בשעה 14:55
הייתה לי כלבה במבחן.
צעירה, עצבנית, נמהרת וטיפשה.
שחררתי אותה.
מספר חודשים המשיכה להגיע ולנסות.
לא קיבלה את השלילה והשחרור.
ואז פנתה לגיוון אחר.
מצאה לה דום צעיר ומבטיח.
עוד בטרם החלה ונענתה לו, פנתה אלי לדעתי.
התרעתי בפניה על התנגדותי הספציפית והסברתי לה קצרות שבמקרה שלו להיטותה תהיה לה לרועץ.
היא השיבה כי אני רק מקנא לה ולכן מתנגד.
בתגובה, חסמתי אותה והודעתי לה שאין עניין בקשר שהוא איתה.
עברו מספר חודשים.
הצעיר חגג על כרטיס האשראי שלה בסכומים נכבדים.
מצץ לה את הכספומט.
חייב אותה באלפי שקלים בחברות הסלולר.
ואז, הודיע לה שהיא איננה לטעמו ובעט.
כעת היא פנתה אלי שוב לעזרה.
עוד לא החלטתי מה אעשה בה.
כולה בת עשרים עם מוח נמלה.
מה אעשה?
אשתיל בה מוח?
לפני 15 שנים. 6 באוקטובר 2009 בשעה 8:05
ממש בחצות, דקותיים לפני שמיציתי את ההייניקן מהכוס ותכננתי לעזוב. נפגשנו.
היא בחנה בעיון את התג שלי ואמרה: אז אתה מהXXXXX, עניתי שהם ממני.
אז? מה שמך?
"ג'ורג' וושניגטון ג'וניור".
ולאן את הולך?
"לא הולך, נוסע"
נו, איך הפסטיבל?
"הולך טוב עם הבירה"
טוב, אם ניפגש עוד פעם תזכור את שמי. כאן היא פלטה את שמה שהתערבב לי עם רעש מוסיקת הטכנו המטמטמת שהחליט בעל הבר קפה בגני הפסטיבל להשמיע.
הנהנתי כמבין ולחצתי את כף ידה המושטת בנימוס והובלתי.
לאן אתה לוקח אותי?
אלי. לזיון.
שתקה ובאה.
טוב...
זה לא היה כך במדויק.
כשפלטה את שמה כבר הייתי במהלך היציאה.
עייף
מיוזע
ומת לישון.
בדרך,
בעת הנסיעה, בואכה נהריה, כשהנבלה מגרגרת חרישית לתוך הליל.
חשבתי מה היה קורה לו זה מה שהייתי עושה וחשבתי לי שכנראה שהיתה באה.
וכנראה שגם לא.
לפני 15 שנים. 5 באוקטובר 2009 בשעה 8:02
דיווח חלקי בלבד
עד היום הספקתי לחזות בתשע מעשר הצגות התחרות.
היום אצפה בעשירית.
אוחח על הפסטיבל
אוחח על ההצגות
אוחח על מייצגי החוצות.
אוחח על תיאטראות החוצות.
כשמן טוב לעצמות
כנירוונה לנשמה.
טיפול 100,000 שנתי לנשמה.
מי שלא בא? מפסיד בענק.
ולא משנה מה טעמו.
לא משנה מה תאוותו
לא משנה מה משנתו
לא משנה מהי השכלתו
לא משנה.
לא משנה כלום.
פשוט מאוד - לא באת? הפסדת.
ולתוהים? רק היום מחל ממש הפסטיבל לקהל הרחב.
ולא, אני לא מטעם יחסי הציבור
ממש לא.
ועוד לא דיברנו על החומוס....
אז יאללה, תזיזו תתחת השמן שלכם.
באים?
לפני 15 שנים. 2 באוקטובר 2009 בשעה 18:59
זהו.
מחר מתחילות הרצות הרנים (פרמיירות סגורות).
ממחר עד ראשון בצהריים...
הצגה אחרי הצגה..
תענוג צרוף..
לפני 15 שנים. 2 באוקטובר 2009 בשעה 8:36
היחוד שבחבורה נעוץ בעובדה שאין לה יחוד כלל וכלל. "פליטי יום הכיפורים", נהוג לכנותם. הם באים מרחבי הארץ. במרבית ימי השנה, אין ביניהם קשר כלל ועיקר. לא בתחום העיסוק, העניין, התחביב או החברה. אבל, ביום הכיפורים, כמעשה כשף, הם מתקבצים לחבורה הטרו/הומוגנית במפרצון הקטן מול האמפי הטבעי בואכה אכזיב.
אז מי היו לנו השנה (ספירה חלקית).
היחפן הגיע עם משפץ הגגות.
הליטושניק עם הקבלן המהמר.
הדייג עם עצמו.
בן הדייג עם 3 חברים משוחררי קומנדו ימי (שייטת).
הקטנה עם הקרימינולוגית.
המרוקאי עם חברתו וחברתה הזונה.
הרוסי עם 3 מלכות יופי תוצרת אוקראיינה.
ואני עם הכלבה האתיופית.
כרגיל כמוית הבשר, ירקות, בירה, יין וודקה שכל אחד הביא "רק" לעצמו, רוכזו במטבחון תחת פיקוח היחפן.
צילנית ענקית נפרסה ותחתיה שוכנו כעשרה אוהלים.
במיים עוגנה ה"חסקה", סירה מקצועית, להשטת דייגים או צוללנים.
החוף הזהוב לא אכזב כרגיל והים כצפוי היה שקט עד שקט מאוד. המיים הכחולים שקופים, היו תענוג אמיתי והראות בהם היתה צלולה לגמרי.לאמור: אם דג השתין? יכולת לראות.
בערב צללו אנשי הקומנדו קרוב לחוף וחזרו עם שלל סרגוסים, פארידות, קוואה קוואה (סוג של דג שמשמיע קולות כאלה כשאתה תופס אותו) ומוסרים. על 2 גרילים התנהלו העניינים. האחד עם כנפיים, שישליק, קבב, סטקים אדום וצלעות לבן. ועל השני הדגים עטופים בעלי בננה (לשמירת העסיסיות).
בקצה המאהל התרכזה קבוצת הסאטלות, והבאנגים חגגו שם חופשי.
במרכז מול המטבח אנחנו וממולנו על הסלעים הנושקים לים, הצוללנים הצעירים.
בערב החלו לזרום אלינו תושבי נהריה פליטי צום שנשארים בבתיהם ומעדיפים צעדה של מס' קילומטרים אלינו וחזרה לבתיהם. יענו, ללכת עם להרגיש בלי.
כלפי השכנים הם צמים ובתכלס חוגגים.
וכך גדלה החבורה בעוד 10 נשים ו4 גברים, רק ללילה.
היחפן הסדיר תור לאוהלים. מי שרוצה להיכנס לזיון נא לפנות ליחפן, הכריזה השמועה. והוא ביד רמה ניהל את הסדר. "לא לדחוף, יש מקום לכולם", אמר ודאג לעצמו לחתיכת פילה של הדג עם טיפת לימון.
בחצות נזעק הדייג. "הצ'ימידאן שלי עם כל ציוד הצלילה, חליפה, כפפות, מסכה, שנורקל, רובה, סנפירים ועוד, נעלמה", הוא הזדעק. מתוך האוהל נעלמה.
מייד הועלו רשימת חשודים. הזונה סברה והצביעה על 2 חשודים עיקריים. היא גם נמקה למה. "וואלה", היא אמרה, "הם באו לך בהפוכה השניים האלו. אחד דיבר איתך ושתה לך את הוודקה והשני 'הריח' את האוהל. תאמין לי? זה הם. אני? יש לי חוש ריח . וואלה כמה קליינטים תפסתי, מה אתה יודע. זהו.זה הם".
בשלוש בבור נשבר לי הפופיק.
"צ'מע", אמרתי לדייג. "אף אחד לא גנב לך כלום. לא לקח בטעות ולא נעליים. כמה שאתה בטוח מיליון אחוז שבעצמך הכנסת את הצ'ימידאן לאוהל? אני חותם לך שרק נדמה לך ובתכלס? שכחת אותו בבית".
לא הספקתי לסיים משפט וידעתי שאכלתי אותה. עכשיו אצטרך להסיע אותו לביתו בנהריה להיווכח בצידקתי. הבעיה? הוא גר בשכונה הכי מופרעת בעיר. בדיוק זו שגומזת על התמרורים, רמזורים ומציפה את הכביש בסלעים. שם בצומת יש כל שנה אמבולנס או טקסי תקוע שצועק הצילו למשטרה.
לא יכולתי להתחמק. הנענו ונסענו. בהתקרבי לצומת סגרתי אורות ולשכונה החלקנו באורות כבויים וכמעט בלי ללחוץ על הגז. הדייג רץ לביתו וממש בפתח הבית הבחין בצ'ימידאן הנשכח. שוב הפלגנו בדממה ויצאנו את הצ'כונה ללא פגע. קפצנו בדרך לנגריה. שם מעגלת הזבל אספנו משטחים ושאריות קרשים למדורה.
בשש בבוקר יצאנו לשייט.
על עלילותיו בפעם אחרת.
אבל 6 שעות צלילה משותפת הניבו 30 קילו לוקוסים ועוד כ15 קילוגרם דגים אחרים.
אבל כל סיפורי הצלילה ועוד, כל זאת?
אולי בבלוג הבא.
בינתיים?
אני טס כעת להביא את תגי המעבר לפסטיבל לתיטרון אחר בעכו.
ביי בינתיים..
צ'או
לפני 15 שנים. 24 בספטמבר 2009 בשעה 15:19
זהו . התארגנו על ענייני תגים לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר ולענייני ה"רנים", פעם זה נקרא פרמיירות.
חושבים שבאתי לספר על מה ומי יהיה?
אז זהו שלא.
מי שמעניין לו? שירים ת'תחת וידאג לו לתוכניה.
אבל ריח ההמולה של השחקנים שהיום נסגרו בהרצות (או, זו המילה לרנים), ההמולה והמתח הנבנה לקראת פתיחת שערי הפסטיבל, העלה בי כרגיל את החשק להופיע. פעם אחת לצאת מהצד הכותב לצד המציג.
מה שהעלה בי רעיון ישן, שימו לב:
אני + כלבה מתנדבת, הולכים בחצרות עכו העתיקה בעת הפסטיבל. היא מובלת על 4, חשופה וכו. מוצלפת מפעם לפעם. שותה מיים בצמאה מקערה קטנה וכו.
לזוקפי הגבה נענה מייד: "נו, זה מופע חוצות".
ישששששש כיסוי.
:))
לפני 15 שנים. 22 בספטמבר 2009 בשעה 15:03
המהדרין בינינו מבקשים סליחה עוד לפני יום כיפורים.
אנוכי? מבקש סליחה אחרי יום כיפור. "מה? היית בים?", "כן, סליחה שלא צמתי. אבל טעם הלובסטר חזק ממני", וכך הלאה.
אבל הפעם מגיעה סליחה ענקית ומחילה מהנבלה.
דיהו אספרו 95 הדגם האמריקאי עם מנוע שברולט. כולו מחושמל ומהונדס לשנות האלפיים. צבע יין.
כן, כן. זאת שאנוכי מכנה נבלה כל השנה
אז סיפור שהיה? כך היה.
לאחרונה הדבקתי על שמשותיה את הכיתוב הבא: "מוכרים אותי הזונות. עושה אחלה עבדה והם לא מעריכים. קחו אותי מהם ומהר (כאן מופיע מס' הפון)".
אנשים התעניינו, שאלו, צלצלו ולא הגיעו איתי לעמק השווה. משהו בתוכי היקשה על המכירה.
"אתה מוכר כבר?", רטן היחפן, "הכנתי לך מודל 2002 מה שחיפשת". "יהיה בסדר" הרגעתי "אני מוכר". ולא מכרתי.
בשבוע שעבר זה קרה.
הגעתי מרמאללה בנסיעה ישירה. טנק הדלק אותת לי עוד במבואות צומת יגור כי אני כבר נוסע על הספר. "ה בסדר", הרגעתי את עצמי "עד הבית?, היא תסחוב בטוח" .
היא סחבה כמו שדה הנבלה הזו. לא צייצה ולא גמגמה.
הגענו. חניתי מול הזולה בישוב ונאנחתי בסיפוק. "יפה", אמרתי לה "כל הכבוד, הבאת אותי על טיפת הדלק האחרונה".
למחרת בבוקר קפצתי לתחנה בישוב והסתבר שהמשאבה התקלקלה.
בינתיים נסעתי לשוק פייסל לעשות קניות. בדרך תכננתי להיכנס לתחנת דלק.
"בבקשה", ריככתי את קולי אל הנבלה וליטפתי את ההגה. "אני יודע שהדלק כבר איננו ונותרו רק אדים. אבל בבקשה, עד התחנה? קחי אותי".
בדרך צילצלה ג'יין מהעריכה והתברר לי ששכחתי במשרדי ההפקה את ארנקי.
חיפשתי בקדחנות את הארנק. שייט, נכון. הוא לא אצלי.
אז ככה. אין לי שקל בודד בכיס.
יום שישי אחה"צ. הבנק סגור.
אין טיפה אחת של דלק.
אני מול התחנה ורחוק מס' קילומטר מהישוב.
"תעשי לי טובה", ליטפתי לנבלה את האגו. "רק תחזירי אותי לישוב ומחר אני ממלא לך פול גאז עם תוספים לניקוי וכאןלה. יהיה לך סבבה".
ככה לאט אבל בטוח הנבלה חזרה בשקט עד הזולה.
נכנסה לישורת האחרונה. תחבה את ראשה מתחת לעץ המצל בחניה.
השתעלה פעמיים וכבתה לבד.
ניסיתי להניע.
אין תגובה.
"את בסדר", חייכתי אליה ווטפחתי על מכסה המנוע החם "מחר בשבת נביא לך דלק בג'ריקן ובראשון נמלא אותך כמובטח".
בשמונה בערב צלצלה הכלבה. "אדוני, אני חשה ברע. הזמנתי רופא. הוא חושב שזו השפעת ההיא. אני בדרך למיון".
צילצלתי לד"ר ר. מנהל המחלקה. הסברתי לו תעניין והוא הודיע לי שהיות והוא במשמרת, ירד למיון לבדוק מקרוב.
יצאתי החוצה לערב החמים.
הנבלה נחה בשקט.
"נכנסתי ואמרתי לה: אני יודע שאין בך כלום. אבל נסי למשוך מהאדים. אני חייב להגיע לביה"ח. עשי לי טובה.". ניסיתי, היא לא הניעה. ניסיתי שוב, מצמיד את הדוושה עד הסוף לקרקעית. היא לא הניעה.
ואז ניסיתי בשלישית, היא הניעה פתאום וכבתה.
שוב ניסיתי, שוב הניעה לשניה וכבתה.
שיניתי גישה.
"שמעי", אמרתי לה "אם את מניעה ומושכת אותי לבית החולים עד למיון? אני לא מוכר אותך".
לא תאמינו. סיבוב המפתח, מכה והניעה.
מחוג הדלק הראה מינוס אפס. מתחת לרזרבי.
בקצרה? דלק? אין.
אבל המנוע עבד שיגעון.
כמו בתולה בת יומה.
טסנו למיון. היא לא חשבה לרגע? לגמגם, להשתנק, להשתעל. נסעה חופשי.
במיון הוהבהר שהכלבונת משופעת, רק בלי חזירים.
"טוב", אמרתי לד"ר, היא חנזירה בעצמה.
"חנזירה"? תמה הד"ר. "כן, נו, בת דודה של חזרזיר מפו הדב".
"אההה, חנזירה שכזאת?" הוא פמפם לעצמו ודילג למעלית.
הגענו לנבלה. הכלבה השתרעה בכבדות במושב.
"נו", לחשתי בחצי פה לנבלה. רק ניקח אותה הביתה וחזרה לישוב ויותר לא מבקש ממך כלום. נאדה. ניצ'יבו".
הנבלה הניעה ישר. טסנו לבית הכלבונת. הורדנו אותה ודאגתי לה לטיפול צמוד.
חזרתי, הנעתי ונסעתי לישוב.
בכניסה לחניה היא השתעלה גמגמה, אבל הכניסה את ראשה לצל של העץ.
בראשון בבוקר הערתי אותה עם בוקר טוב.
"עכשיו", הודעתי לה בקול שמח "רק נקפוץ לבנק, נמשוך מזומנים ומייד לתחנת הדלק. איזה תוסף שתרצי להסניף? עלי".
היה לה קשה. ראו את זה עליה. אבל היא אזרה כח. מצצה מהאוויר את כל אדי הדלק שנותרו ובמכה החמישית הניעה.
חניתי מול הבנק באין חניה. טסתי פנימה, עקפתי בתור. משכתי מזומן ומייד חזרתי לנבלה.
"עכשיו", אמרתי לה בקול עולץ. "עכשיו לדלק" וקיוויתי שהיא לא שומעת את החשש מנקר בליבי.
אבל היא הניעה, הנבלה.
הגענו לתחנה בק. סער. חנתה כמו גדולה ליד הדלקן וז דוממה בשקט.
לא תאמינו.
יש לי 40 ליטר מיכל.
נכנסו 39.9 ליטר .
איך היא הניעה,
איך היא נסעה?
לנבלה הפיתרונים.
הסרתי את השילוט. בינתיים, וביקשתי ממנה יפה:
סליחה.
לפני 15 שנים. 22 בספטמבר 2009 בשעה 5:11
הם ישבו בסלון.
ביני לבינו התנהל איזה ויכוח סרק.
מהסוג שבסופו של עניין לא חשוב מי צודק בו.
בתום 3 דקות ויכוח ויתרנו זה לזה.
ואז היא פתחה את פיה והביעה עמדה שלישית. כזו הקרובה לשלי.
הוא הציץ בה ונהם בשקט: ותפתח האתון את פיה.
היא תכננה להשיב לו בהתרסה.
ראיתי את זה וידעתי שזה הולך להיות קרב רציני.
גם הוא קרא את פניה.
בזריזות רכן אל השלט רחוק של הטלוויזיה, הרימו וכוונו אל פניה, לחץ על כפתור הOFF והיא השתתקה מיידית. סכרה פיה ולא ההינה לצייץ.
הספקתי לקרא בעיניו את מבט האזהרה.
חייכתי.
גם מונילים יש מה ללמוד.
והמשפט בהטייה קלה: מכל וניליי, חכמתי.
לפני 15 שנים. 21 בספטמבר 2009 בשעה 9:41
במהלך נסיעה לגני הפסטיבל בעכו, ראשי הוגה רק חיוביות לבאות, סירת המנוע כבר סודרה עם הג'רג'רות ובלוני החמצן לכיפורים, ומה שנותר זה לדאוג לאישורי מעבר וכו' לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, הוא מסמס לי.
"אל תתקשר" הוא כותב, "מנתק איתך קשר, וחוסם אותך" (וזה בתמצות).
אהה? מה? למה? מי נגד מי?, מה עובר עליו, למה וכמה?
ניסיתי לסמס לו חזרה ולברר מי הרביץ למי? מי הפסיד ומי ניצח?, מה זה הברוגז הגדול? ולמה שולם, שולם אף פעם...
אבל הוא לא הגיב.
רק בערב ראש השנה נפרדנו אחרי ארוחה דשנה וכטוב ליבנו ביין סיכמנו שיגיע בכיפורים לאכזיב. פתאום הוא יורה ללא סיבה שאני לפחות לא מודע לה?
נו טוב, מסתבר שחטפתי פגז נ.ט גם מבלי שידעתי שאני במלחמה כלשהי.
אבל, אבל יום כיפורים מריח כבר קרוב כמטחווי אצבע.
אז שם בחול אכזיב הקסומה, מעל הלוקוס, פארידה, לובסטרים ועוד כמה מטעמי ים, נרים לכבודו 250 גר' וודקה ונסלח לו.
בכל זאת,
יהודים אנחנו.
😄