לפני 10 שנים. 1 באוקטובר 2013 בשעה 9:57
הימים ימי בוסר בדסמי שלי ומסתבר שגם שלו.
הגעתי לכאן בהצהרה פנימית שאני נשלטת, זה רצוני וכך אשאר.
הוא ייחצן את עצמו כשולט וכתב על כך תאורים מגרים בבלוגו.
המושג "מתחלף" היה זר לשנינו.
כך הכל התחיל:
הוא המתין בשולחן הצדדי בקניון
הכרתי היטב את תווי קולו שהתמזגו ברגע עם מראהו הנועז.
גדול כזה, אימתני כזה, עם מבט חודר וחום מבצבץ מבעד לאישוניו.
נעים מאוד שיקשקו פעימות ליבי הנה השולט החדש שלך.
לכל מקום נשא איתו תיק. לא סתם תיק.
מיוחד כזה שהיה שחור וגם גדול.
כל כך ברור שהיה שחור וגדול:
שחור- כי זה מוסיף לאוירת הפחד מתכולתו
גדול- כדי שיהיה מקום לשלל השוטים בעלי הידיות בגדלים שונים, לויברטורים, לחבלים העבים ולשאר ההפתעות שהכיל.
כשראיתי את התיק לראשונה התלהבתי. כמו ילדה קטנה וסקרנית רציתי לפתוח את הרוכסן ולהכיר את כל הצעצועים שהביא לכבודי.
הוא הסיט את ידי מהתיק והדחיק בקול חד את התלהבותי. "הפתעות לא מגלים בבת אחת, ילדונת, עדיף שתישארי במתח"
ואני אכן נותרתי במתח וגם בפחד ואפילו ברעד קל בכל פגישה שלנו. אבל הלב היה כמהה לו ולרגשות הרחף שהיו לי במחיצתו.
הוא ידע להנהיג, להבהיר, להעמיד במקום, לסמן את הגוף בפסים דקים של אדום ורוד מהול בכחול בהיר, לחשוף אותי לרבדים חדשים,
לקחת את הנשימה ולהשאיר פתח צר של קשר עם החיים.
לדרוש ולקבל עינוגים לחלקי גופו האצילים.
מעבר להכל הוא היה חבר. שם בצד את עוצמתו, פרק רגשות, סיפר דיבר, צחק והקשיב המון.
למולו חשתי איך אני נעטפת בהילה של הערצה חשקים כבוד ובעיקר התרגשות והנאה.
זוג יונים שנדדו משובך מסתור אחד למשנהו וינקו תשוקות הדדיות.
שעות בילינו ביחד. שעות של הנאה טבולה בכאב וריחוף למקומות מסתור ענוגים.
ואז
יום אחד זה נגמר
בלי התראה בלי הודעה, הוא פשוט נעלם והותיר אותי מלאת סימני שאלה.
תקופה מייסרת וגלמודה עברה עלי.
הימים עברו ופתאום נחתו לתיבת ההודעות שלי מסרים של התנצלות ממנו.
אחרי תקופת הנתק כבר לא יכולתי להרגיש קרבה אליו ולכן "אני" עוברת לתאור בגוף שלישי והופכת להיות "היא"
ליבה רטט, הנה הנה חשבה לעצמה הטוב חוזר לעולמי.
אבל הוא חזר מהלא נודע ועטה מסביבו אוירה חדשה.
בבלוגו התגלו תאורים של שלשלאות הכובלות אותו, על שאיפה למקומו הטוב על הריצפה.
על הוראות שהוא מייחל לבצע על משימות קשות שרוצה להתמודד מולן...
דמיונה צייר אותו כנוע למרגלות גבירה אצילה כשגופו עוטה תחתון ורוד בלבד.
היה לה קשה לחשוב על האדון שהרטיט כל בדל בגופה, במקום החדש שבחר לעצמו.
אט אט מחקה את הזכרונות המתוקים מחייה. כל הטוב התפוגג מגופה ומחשבותיה נדדו למחוזות אחרים.
אבל נקודה קטנה וסרבנית סרבה בתוקף להתמגר מליבה.
היא לא הציקה הנקודה, לא ביקשה להתעורר, לא איימה להשתלט על סבב הרגשות.
נצפנה לה שם במעמקי הלב בשקט ומידי פעם שיחררה הלומת רטט קלה לליבה.
עברו ימים רבים. בחלקם נוצרה בתוכה התעצמות בדסמית וחלקם היו כבויים לגמרי.
יום אחד הרגישה איך נקודת הרטט מליבה החלה להבהב.
בתחילה לא הבינה מה התזוזה הפתאומית?
אבל הנקודה המשיכה להבהב.
היא ריפרפה על דף הכלוב בתקוה לגלות את מקור ההרגשה ו... כלום!
הנקודה המשיכה להציק והפעם ביתר מרץ.
חיפשה שוב ועיניה תרו אחר כל פינה באתר
הנה
הניק השולט שלו התנוסס שוב וכולו מוזהב ובוהק.
הנקודה רעשה ומילאה את גופה קרני אור רגשניות.
היא גלשה לבלוגו, שם פגשה בשוט שגופה הכיר היטב, בדמות השולט המכוון משכבר הימים, ברגשות שידע לפזר, באישיות החדה ששוב מקרינה מתוכו.
הכל צף פתאום. איזו התרגשות, הוא חזר.
שוב תהיה שלו...
האויר נחצה לשניים
בצד ימין התנוסס המבט החודר והשוט המאיים והמלטף שלו ומשמאל התחתונים הורודות שעטה על עצמו.
שחור מבהיק ומרגש מול ורוד כנוע ומושפל.
והיא באמצע
נלחמת ברגשות
ורק שואלת שוב ושוב
מי אתה?
