"מנגינה, הכנת משהו להיום?
זו קבלת הפנים שהכין לי הבוס המהולל שלי שעל אופיו ומעלליו הרבתי לספר.
התבוננתי בו במבט חתום, גבות מעט מורמות,
"הייתי אמורה להכין משהו להיום?"
" אני מתפלא עליך, מנגינה, הרי זה יום האישה הבינלאומי לא ציפית שנתעלם מציון האירוע?"
"אני בכלל לא בעד ציון יום מיוחד לאישה למי זה טוב, למה לא מציינים את יום הגבר?"
"את באמת רוצה שאסביר לך למה חשוב לציין את יום האישה ולמה הגבר לא צריך ימים מיוחדים כדי שידעו מי שהוא ומה כוחו...."
זהו זה התחיל
הבוס השובניטסטי הדגול שלי, התיישב על כורסת העור במשרדו ופצח בנאום חוצב להבות,
מדוע הגבר מרומם ואיך העולם מתחשב באישה ועושה לכבודה יום מיוחד כדי שגם היא תרגיש
מוערכת ומשפיעה, לפחות באופן רשמי ביום הזה....
היה לי מזל גדול שצילצול הטלפון קטע אותו ונתן לי הזדמנות להתחמק ולפרוש מתוך כבוד למשרדי.
כבר 5 שנים אני עובדת איתו
למרות שאני משמשת סגניתו ומעולם לא מצא אצלי פשלה או שיקול מוטעה, הוא דואג כל פעם ליידע אותי כמה חשוב שלאירגון שלנו יש בוס גברי ואיך הכל לא היה מתנהל בלעדיו.
אני מחייכת לי בשקט, נותנת לו את הקרדיט להנות מאמונתו
ויודעת שברגעי האמת הוא מחפש אותי בנרות ולא יכול לזוז בלעדי.
ולא רק אני
סובבות אותו עוד 4 נשים, שתי מזכירות, מנהלת חשבונות ואם הבית שדואגת לנקיון המקום ומפנקת אותנו בקפה ומטעמים פרי ידיה.
אבל מה לכל זה לולי הוא " הגבר שבגברים" שאת רוב זמנו מבלה בחו"ל ודואג לתרומות וכספים לרווחת המקום.
שהרי " הכסף יענה את הכל".
ברור- לא נוכל להתפקד ללא כסף
אבל האירגון מושתת על הרבה פעילות מעבר לכסף וכשזה נעשה ע"י נשים, בפיקוחי, הכל שולי.
המירס בחדרי מצפצף:
"מנגינה, לא סגרנו את היום למה ברחת?"
אין לי שום עניין להמשיך לשמוע את נאומו החוצב להבות על מעמדו של הגבר בעולם,
הודעתי לו דרך המכשיר שהכל בסדר ושיסמוך עלי.
אם זה כל כך חשוב לבוס, נארגן משהו בקטנה לכבוד כל הנשים שכאן וכמובן אסור לשכוח להכליל את אישתו בציון היום.
נשמתי עמוק
עברתי בשלום עוד סגה ביחסי העובד מעביד שלנו.
אני לא צריכה שום יום שיעלה את קרנה של האישה
בשבילי כל יום מאתגר בפני עצמו וכל יום משתדלת להגשים ולהעצים את אשיותי הנשית.
לכל הנשים, המקבלות קורטוב גאוה ביום שכזה
ולבוס היקר שלי שלכבוד היום משתדל לפאר את האישה,
שיהיה יום האישה מועיל ושמח.
לפני 14 שנים. 8 במרץ 2010 בשעה 9:58