יום שיגרתי לכאורה
האוירה קודרת והעצבות אופפת בכל מקום.
החלטתי שאפילו חלק מהשיעורים היום אני אקדיש לשיחה עם תלמידי, הם בטח ירצו לדבר
לשאול לשתף ברגשות שלהם.
ברגעים עצובים שכאלו יש נטיה לשכוח ויכוחים, מריבות. קיים צורך מסוים להתאחד.
זה מה שיפה בעם שלנו.
בקהילה שאני מנהלת שלחתי את החברים לאתר שבו כולם מדליקים נרות זיכרון
לזיכרו של אסף רמון.
העלאתי את כתובת האתר גם פה באחד הפורומים.
בתמימותי חשבתי שהחברים יזדהו ויבואו להדליק נר.
אקט קטן של זיכרון והזדהות.
אחת החברות ציינה בעוז: " לאתר בדסמ לא צריך להביא כתובות כאלו"
נו בטח שלא, באתר בדסמ אין רגשות אין אנשים......?!
איך שכחתי
אנשים, מסתבר, נהנים לטבול ברפש הביצה שפה ולהרגיש חוסר אנושיות.
עד כדי כך, שהרגישו צורך להתחיל במסע ניגוחים כלפי איך העזתי בכלל לרשום כתובת שכזו.
מה שעניין אנשים אלו לא התמונות של אסף ז"ל, אלו לא נרות הזיכרון שבאתר,
אלא דוקא שורת הפירסומות שהיתה בצד
או המצלמה שנמצאת בקצה המסך.
כן כן זה הרבה יותר חשוב מאקט הזיכרון..
עצוב שזו הרמה שמפגינים פה
טוב שאני לא בתוך זה
ועוד יותר טוב שלמרות הכל יש פה גם חברים שיודעים לשמור על רמת האתר.
לפני 15 שנים. 14 בספטמבר 2009 בשעה 8:41
