הכל התחיל בקליק

כמעט חצות הלילה, אנחנו אחרי שיחה ארוכה עם הבן שנמצא אי שם בדרום.
הכל היה מושלם
טקס הסיום מתקרב בצעדי ענק
הציונים שלו מזהירים ( טפו טפו טפו)
הזמנתי שלט ענק לכבודו
הכנו חולצות אחידות עם כיתובית הצדעה בעבורו
ההסעה מאורגנת
הלב מתמלא בהתרגשות עם כל יום שעובר
הכל
פשוט הכל נראה מושלם
עד לשיחה היום.
הדברים שסיפר לנו טילטלו אותי לחלוטין
אני כבר לא בטוחה שהוא באמת יסיים את הקורס
לא קולטת שבגלל דבר כל כך לא הגיוני יש מצב שדיחו אותו.

הוא בכה בטלפון
בא לי לשכור מסוק ולטוס אליו
לחבק אותו
להנסיך בו כוחות ועידוד שידע להתגבר גם על המיכשול הדפוק הזה.
אבל אני כאן רחוקה
מקשיבה לבכי שלו, בוכה יחד איתו וחסרת אונים
מבולבלת
לא יודעת איך אוכלים את מה שקרה לו
רוצה לעזור ויודעת שידי כבולות.
זה די הרבה תלוי בו ובחסנו
יש לו את זה
אבל ברגעי השבירה האלו אני כבר לא בטוחה בכלום.

כל כך הרבה נפילות עברתי בחיי
כשסיפרתי הכל לאבי הוא אמר לי " עזבי עברת דברים הרבה יותר קשים"
זה לא שייך
דוקא בגלל שעברתי כל כך הרבה, אין לי כוח לעוד משבר.
כמה כוחות התמודדות יש לי?
אני לא כזו חזקה
מרגישה שאני על פי התהום המאיימת להטביע אותי בתוכה.
אולי אני מידי רגשנית
אולי לוקחת ללב יתר על המידה
אבל זה הבן שלי
הוא מקור הגאוה של חיי
ולחשוב שנחת עליו המשבר הזה פתאום?
מתה לדבר עם מישהו, לקבל איזו עיצה טובה
אולי פרופורציה על מה שקורה.
אבל לא כל אחד מבין בנושאים צבאיים שכאלו
גם אני לא מבינה כלום בזה.
לא מוצאת את עצמי
מועקה כבדה שהתישבה על סיפי נשמתי וקורעת אותה.
מנסה לחפש את ההגיון
אולי נחמה מסוימת
לא מצליחה
הכל נראה פתאום קודר כל כך

לא רוצה לחשוב שזה קורה
לא
לא
לא
הלואי שאתעורר מחר בבוקר והכל היה חלום בלהות.
הלואי שיגידו לי שאיבדתי פרופורציה והדברים היו הרבה פחות קשים מימה שדמיינתי.
הלואי שבסוף יהיה טוב.
מי יודע?