הכל התחיל בקליק

שבוע רגילה עבר על הקצין שלי
קצין!?
נשמע לגמרי זר לי, אבל מורעל שכמותו מכניס אותי לעניינים די מהר.
שבוע של רגילה:
טיולים עם חברים,
טיולים עם ההורים (אפשר לחשוב כולה טיול אחד וגם הוא לא ארוך במיוחד זה מה שהעבודה הרשתה)
הרבה סרטים, ספרים, חברים, חברות.
ביקור חבר שעבר ניתוח גב בבי"ח (שלא נדע כולה בן 19).
הסנפתי אותו חזק
איזה אושר להרגיש שהוא בבית, שהחדר שלו הפוך,
שיש מי שיתקן כל מיני תקלות בבית,
שיש מי שישדרג את מערכת המחשבים (חתיכת האקר שכמותו)
ובכלל שיש את מי לחבק (הוא שונא את זה אבל מי שואל אותו).
אני לא זוכרת שבוע שעבר כל כך מהר כמו זה.
יום ראשון הגיע
מתחילים את השירות האמיתי.
בני הוצב בדרום בתפקיד פיקודי מיוחד.
כל השבת הוא ישב ולמד את חוברת הפיקוד לקראת התפקיד.

יום ראשון השעה 5 בבוקר, השכמה,
קפה, איחסון הדברים האחרונים בקיטבק (ככה כותבים את זה?), כריך לדרך,
מדים, דרגות והסעה לתחנת הרכבת.
מתבוננת בילד שלי, כולו חדור מוטיבציה לקראת התפקיד המאתגר.
הוא זכה בו, כי סיים את ההכשרה בהצטיינות.
נשיקת פרידה והרכבת יוצאת לדרך.

11:30 בבוקר, הסלולרי שלי מצלצל
בני על הקו
אמא, הגעתי לבסיס, אני מדבר עם הקירות הכיסאות והשולחנות, אין כאן אף אחד.
התקשרתי לקצינה שאמורה לקבל אותי היא תגיע רק ב- 13:00, לא מבין למה כתבו לי בצו להתייצב כאן ב-10:00. לא מכיר כאן כלום, אני הולך להתייבש כאן עד שמישהו יראה אותי.....
נו נו
אני צריכה לשמוע את זה...
יצרתי קשר עם ידיד שלי ששרת במילואים באותו בסיס.
הבנתי ממנו שביום ראשון הבסיס מתעורר רק בשעות הצהרים.
והוסיף : "ככה זה בצבא ואני צריכה להתרגל, הכל מתנהל בעצלתיים והזמן הוא בגדר המלצה בלבד.

הקצין שלי הגיע חדור מוטיביציה, אחרי קבלת הפנים הדוממת, לא יודעת מה ישאר לו מזה?
אמרו לי שצריך להתרגל
טוב אני אתרגל.
או שלא...