הכל התחיל בקליק

הסבלנות, ההתמדה, האיפוק, החיפוש הבלתי מתפשר,
התשוקה אווו התשוקה להיות שוב שמה, במקום שטוב לי.
רגעי התקוה לפני כל פגישה
הפרפרים שלא פסקו למלא אותי.
האכזבה הנוספת, היאוש, הדמעות שביצבצו.
השיבה למסע המפרך
האדונים המגוונים שהכרתי כל הזמן.
חלקם הזויים ומשונים
בודדים מתחזים וגם סוג של שקרנים
פה ושם מנופחי אגו שאין לי מושג מה להם ולתואר האדונות.
התשוקתיים שניפצתי להם את התקוה להפוך אותי לשיפחת מין.
הפניות, החיזורים, ההתעקשות של חלק מהם לקבל אותי בכל מחיר (כשזה לא, זה לא!)
האדון- שרציתי להיות שלו, הוא לא רצה אותי (השלמתי).
אחרי כל זה-
אחרי ההתפרקות בבלוג וכל התגובות המעודדות שקיבלתי מהמבקרים המקסימים שבאו לשם.
ומעל הכל
החברים הבודדים שרכשתי בכלוב
שלא הפסיקו להחזיק ולתמוך בי.
מעין חומה בצורה שיכולתי תמיד לבקע ולהשתפך בתוכה.
ידעו להקשיב, לנחם, לעודד, ללבות בכל פעם את התשוקה מחדש, להחזיר אותי לצעוד במסע המפרך.
וגם אתה באנג, אדוני לשעבר, ידידי המיוחד בהווה, שלא הפסיק לדחוף אותי קדימה. }{
אחרי חודשים ארוכים של צעידה מלאת אתגרים
ובעיקר בזכותכם, חברים נפלאים שלי,
הגעתי!
עדיין באופוריה.
עדיין בשלבי עיכול.

אני נוגעת באור.


-פרטים יבואו, כשאוכל-