שעות ראשונות של בוקר
הפון מצלצל, שומעת את קולו, מנסה להסתיר את קצב פעימותי. הוא שומע.
במהירות מסדרת מילים, חושבת מה לומר לו, לאדון החדש.
הוא מתחיל בשיחה שיגרתית. מספר עליו, על היום שהתחיל, על העבודה, על חברים.
הכל כרגיל, בדיוק כמו השיחות המרובות שניהלנו לפני.
אבל איך?
הרי משהו השתנה
אני כבר לא החברה ההססנית הבודקת קשר שליטה, אני הנשלטת שלך ואתה אדוני.
וצריך לשקול מילים, לתת כבוד, לדבר בטון שונה....
שטויות
אין טקסים, אין כינויים, אין תארים.
אני נשארת אני והוא נשאר כמות שהוא. הגבר עם הקול החד, העיניים היוקדות המבט הערג
האישיות הכובשת.
אני אקבל באהבה את הכאב, אתמסר ואדאג לענג
והוא
יתן כל מה שרוצה לתת לי
יהנה מגופי
יקח מתוכי כל מה שיחפוץ
יזקיר את אוצרו
ובעיקר יתמלא עונג ויעשה אותי מאושרת מכך.
כבר הבטחתי בעבר, שיהיה לי אדון הבלוג יעבור מוטציה חמה.
אני שלו
ויהיה כאן חם.
סוף שלב א' של העיכול.
לפני 13 שנים. 2 בנובמבר 2010 בשעה 13:07
