הכל התחיל בקליק

הבוקר היתה לנו ישיבת מורים וצוות. על סדר היום, הערכות לקראת השיבה לכפר:
נהלים, סדר יום ובעיקר הטווית קו אחיד שיאמר ע"י מי שהתקשורת תרצה לראיין אותו.
הנה קטע מהדברים שאמרתי בישיבה:"זוג שהתחתן לא מכבר עבר להתגורר בשכונה שקטה.
בבוקר הראשון בבית החדש רואה האישה את שכנתה תולה כביסה.
במבט נוסף שמה לב שהכביסה מלוכלכת ומוכתמת.
"אולי לא עשינו טוב שבאנו להתגורר בשכונה המלוכלכת רטנה האישה באזני בעלה".
הבעל החריש ולא הגיב.
גם ביום השני ראתה האישה את הכביסה המלוכלכת של שכנתה והוסיפה לרטון:
"אולי נקנה לה מתנה סבון חדש? אולי נלמד אותה לכבס?"
כך יום אחר יום, רטנה האישה בפני בעלה על המקום המלוכלך שעברו לגור בו.
כעבור חודש, הופתעה האישה לראות את השכנה תולה כביסה נקיה לגמרי.
מיד שלחה קריאת השתהות לבעלה: "תראה, סוף סוף הפוצה מימול למדה לכבס, כנראה שיש פה בכל זאת שכנה נקיה שלימדה אותה לכבס נכון"
"לא", אמר הבעל.
"היום קמתי מקדם וניקיתי את החלון שלנו..."

אלו הם חיינו, הכל תלוי בנקיון החלון דרכו אנו מסתכלים על המציאות מסביבנו.
יכולנו לשבת ולבכות על מר גורלינו, הרי מצאנו את הכפר, הרוס למחצה, מפוייח, שחור ומסריח.
יכולנו לנטוש ולהתפזר בין כמה מוסדות שהציעו לנו קורת גג ללמד בהם.
בחרנו להשאר יחד, להגיע כל יום לתיכון לנקות כמה שאפשר ולהמשיך ללמד בו.
עשינו את כל המאמצים להרתם לשיקום הכפר כמה שיותר מהר
והיום אנו שבים לבית עם חלונות חדשים שדרכם הכל נראה חדש ומלא תקוה לעתיד.
שנזכה תמיד לראות הכל דרך חלון נקי.