הכל התחיל בקליק

עצים, ירוק, טבע, נטיעות, התחדשות, הכרמל...
מהבוקר כולנו מוקפים בשלל המונחים המרפדים כל חלקה טובה.
נזכרתי בעץ אחד של ילדותי.
עץ השסק של השכנה.
העץ שכן בגינה מטופחת שסבבה בית פרטי ויפה.
הכל היה מוקף גדר מברזל, אלו הגדרות הישנים של פעם
שנבנו מחוליות מעויינים משולבים זה בזה.
היינו חברות ילדים שנפגשה כל יום אחה"צ. חיקינו את חסמב"ה ויצרנו לנו חבורה סודית שמקום מפגשה היה במקלט המצחין והחנוק.
כדי להתקבל לחבורה היה על החבר לקפוץ מחלון חדר המדרגות בקומה הראשונה,
הישר לדשא בגינה.
מבצע לא מסוכן מידי שהרי החלון התנוסס בסך הכל לגובה 2.5 מטר. בכל זאת בשביל שאול "הדובון" (זה הכינוי שהדבקנו לו ולא סתם...) המשימה היתה קשה למדי.
הוא לא הצליח לטפס על קיר חדר המדרגות כדי להגיע לחלון ( כמובן אסור להעזר בסולם וכסא הס מלהזכיר).
גם אם נניח היה מאמץ את שומניו ומגיע לאדן החלון, לא היה לו הרבה סיכוי שכן לא היה מצליח להשחיל את גופו מבעד לחלון הקטן.
שאול הסתובב במירמור תמידי שהרי משאת נפשו של כל חבר בשכונה היה להשתייך לחבורה הסודית שלנו.
(דרך אגב אני הייתי הסגנית השניה של המפקד ואפילו היה יום אחד שהמפקד היה חולה והסגן הראשון היה צריך לנסוע לחתונה ואני בכבודי ובעצמי הייתי המפקדת עם החזה הכי מנופח מגאוה).

חוזרים לשאול " הדובון" הממורמר. הוא ניסה הכל כדי להתקבל לחבורה, יום אחד הביא לנו ל"מערה הסודית" (=המקלט המצחין) עוגת שוקולד שאימו אפתה במיוחד.
פעם אחרת, הוזמנו למפגש הורים שניסו לנגן על מצפוננו הטוב אבל ללא הועיל.
לא להאמין אפילו השיל ממשקלו 3 קילו אבל עדיין החלון היה קטן.
למרות מפח הנפש לאף אחד מאיתנו לא ממש היה זמן לפתח רגשות רחמים כלפיו.
היינו עסוקים ב" משימות סודיות". כולל מעקב אחר אישה ניצולת שואה וחולת נפש שהחלטנו שהיא חוטפת ילדים!

דבר אחד לא הצלחנו ליישם.
כל פעם עת נראו ניצני האביב בארץ, יצאו עינינו מתאוה למראה העץ בבית הפרטי השכן שכולו מלא פירות סשק עסיסיים ומתוקים.
הצהובים המבהיקים הללו היו בגדר " אלא לראותם בלבד".
לא מספיק שהשכנה הקיפה את הבית בגדר הברזלית היא הוסיפה לתפאורת הגינה גם מלונה מאויישת עם כלב זאב אימתני, בקיצור נשארנו עם תאוותינו בידינו והפירות נותרו על העץ נתונים לחסדי הציפורים המתענגות.
מבצעי השיגרה של החבורה המשיכו לפרוח עד ש...
יום אחד מגיע שאול " הדובון", עצור נשימה ומספר לנו בהתרגשות שהנה הנה הוא הולך להושיע אותנו מהרצון הלא ממומש לטעם הסשקי." תשמעו , זה אדיר, מצאתי חור בגדר של השכנה, זה לא חור גדול אבל אפשר לזחול דרכו לחצר השניה."
" עזוב, הפטרנו את התלהבותו, אנחנו ניפול ישר לשיניו של השרץ הכלבתי האיום, שכחת ממנו"
"לא, תקשיבו לי, אתם לא מבינים, החור בגדר נורא קרוב לעץ, רק לזחול לקטוף ולחזור מהר"
" בטח, צחקנו עליו ואז הבהמה האכזרית תנבח ככה שלא רק השכנה תצא כל השכונה תרעד"
" לא, גם היא וגם הכלב נסעו, נשבע לכם ראיתי אותה הבוקר מעמיסה אותו ונוסעת"לא היה צורך במילה נוספת, דקותיים ואנו כבר במבצע התגנבות מעבר לגדר.
הגדר ניסתה לשרוט בנו
האבנים ננעצו בברכיים
אבל מה כל זה לעומת טעמו העסיסי והמתוק של השסק.
כל חבר בתורו התגנב וקטף מלוא כיסיו עוד קצת מהפירות המתוקים.
כך עברו עלינו שלושה ימים מלאי שמחה ושסק.
גם שאול היה בעננים כי סוף סוף התקבל לחבורה.
ואפילו השכנה מהבית הפרטי שגילתה את דבר הגניבה, התגלתה כאישה נחמדה שפתחה לנו את השער כדי שנוכל לקטוף שסק כמה שנרצה.
התברר שהיא בכלל רגישה לפרי ועדיף שילדים יאכלו אותו ולא עדר הציפורים שהתקבץ במקום.

אני מאוד אוהבת כשמגיע האביב. מזכיר לי את טעם השסק מילדותי.
גם בגינה שלי גדל עץ שסק, אבל משום מה, קונה סשק בסופר השכונתי.
את רוב פירות הארץ מייבאים מארצות אחרות.
האירוניה הגדולה היא בפירות היבשים. הם מהווים את מרכז החגיגה אבל מי שדואג לנו לחגיגה הזו הם דוקא הטורקים.
הארץ עברה הרבה שינויים מאז ימי הילדות.
גם האדמה הפכה מיסחרית ונדלני"ת יותר.

טוב בשבט הגיע חג לאילנות?