אולם גדול
במרכזו במה מוגבהת, זה המקום שלי.
400 איש לערך מאכלסים את המקום.
עומדים דום, מתוחים.
צפירה חדה מפלחת את האובך באויר.
המחנכים הזכירו לתלמידים שבעת הצפירה יחשבו על הכאב, יתרכזו במה שהיה.
נו באמת?
מישהו מצפה מהם לחשוב על מאורעות שקרו לפני 50 שנה?
להתרכז בכאב?
גם מבוגרים לא באמת יכולים לקלוט כאב שכזה.
אחת המורות גערה בקבוצת תלמידים שציחקקה בדקותיים של השקט.
לא התערבתי.
דוקא רציתי להתערב, לשאול את אותה מורה במה היא חושבת שהגערות שלה יועילו?
האם היא מצפה מתלמידים, עולים חדשים שהגיעו בתחילת השנה מאתיופיה, שכבר יזדהו ויבינו כשאפילו העברית עוד לא שגורה בפיהם?
ברור שאני לא מצדיקה את מעשיהם, אבל לא חושבת שהצחוק נבע מזילזול או קלות דעת.
נראה לי יותר שהם שידרו מבוכה ואולי חוסר אונים נוכח המעמד.
לפעמים נדמה לי שמורה מרגיש צורך להעיר בכל מחיר, כי אחרת לא יצדיק את מעמדו.
חבל לי שהמורים לא קשובים יותר לנבכי נפש התלמידים.
אני לא מתיימרת, אבל מרגישה שהקשר האישי שלי איתם עוזר לי לקבל מהם יותר כבוד ומשמעת.
סתם הרגשה שלי.
מחר אשוחח עם אותם שלושה מצחקקים, אשאל אותם מה גרם להם לעשות זאת ואנסה להסביר להם למה התנהגותם לא היתה ראויה.
לדעתי מילים חודרות יותר מגערות סתמיות.
לא באה לחנך אף אחד, שלמה עם דרכי.
בטקס לאחר הצפירה, הומחזו שני סיפורים של ניצולים.
שרנו שירים ברוח היום
השפלנו מבט
ובעיקר נסכנו עצבות המכבדת את היום.
פרפר צהוב אחד הרשה לעצמו להתעופף בעליזות ברחבי האולם.
כנפיו נעו בחופשיות מקצה לקצה כאילו לא סופר בכלל את העצב באויר.
מותר לו
הוא הרי סמל החופש של כולנו.
לפני 13 שנים. 2 במאי 2011 בשעה 12:42
