הכל התחיל בקליק

לא שומרים בבטן כלום!
מעלים הכל, מדברים, כותבים, פורקים, פותרים בעיות
משאירים חלל ריק ומרגישים איך האושר נוזל פנימה וממלא את החסר.
זוהי תיאוריית הדגל שאימצתי לי בבגרותי.
ככה אני מייעצת לכל יקירי
להרגיש איך המצפון מרוקן מחשבונות ואני מנוהלת מהווית החיים.

בתקופה האחרונה משהו מיטלטל באידיליה הזו.
מגירות עמוקות ניפתחות ומרוקנות לתוך המודע מחשבות גנוזות.
אט אט מתפוגג האבק מעליהן.
מתוכן ניבטת אישה, מוצפת מרירות.
הרבה רגעים בחייה היא מוצאת את עצמה מקללת את המקום הנוכחי בחייה.
לא מבינה איך גילגולי החיים הביאו אותה להיות:
אישתו של...
אמא של..., מנהלת של..., מורה של..., בת של....
אין בכל זה קורטוב מחיי הזוהר שפונטזו ותוכננו בקפידה בעבר.
בכל הסטטוסים הנוכחיים אין אחד שבאמת מביא נחת רוח.
הכל מתנהל כי ככה החיים דורשים.
אבל
מה הטעם בכל זה אם לא נסוך בפנים אושר אמיתי?

רגע אחרי אני תופסת את הראש בבהלה
מה עובר עליך?
איך את מעיזה לחשוב מחשבות אויליות כאלו?
את נשואה באושר, התאמצת שנים לזכות בילדיך האהובים,
אין יום שאת לא רואה אור בעבודתך
והוריך, מודים בדרכם השגויה איתך ומנסים בכל דרך לכפר על העבר.
על אלו מישקעי מרירות את חושבת?
אולי הם לא באמת שם? אולי הכל תסריטים שבונה מוחך ברגעי לחץ?

אבל אז מגיע רגע נוסף בו נשפכות קללות על החיים
וכשהקללות נישנות וחוזרות אי אפשר להתעלם ולהגיד שהכל נובע מלחץ?

שוב מציפות רגשות אשם, איך אני מעיזה להלין על מצבי? שהרי במבט מסביב
מקומי הרבה יותר טוב מיגונם של אחרים.
לעזאזל למה לחיות רק בהשוואה לאחרים?
למה למרות שהכל טוב לכאורה, לא מרגישה את ניצוצות האושר שאמורים למלא אותי?

רובד ייחודי שבי, מצליח לייצב את חיי ולטמון בהם עונג בלתי מוסבר.
להיות נשלטת של אדוני.