הכל התחיל בקליק

היום האינטנסיבי ביותר בעבורי
השעות שלפני הטקס הגדול.
תושבי העיר יגיעו בהמוניהם.
ראש העיר ואיתו מישלחת מהעיר התאומה מחו"ל.
נציג הכנסת (בשאיפה שאכן יגיע, כי הם לצערי נוטים לזלזל ולבטל ברגע האחרון כמו אשתקד).
התלמידים
ובעיקר
ההורים השכולים ובתוכם חברתי ששכלה לפני 9 שנים את בנה ז"ל, בפעילות מבצעית.
מינימום תפאורה.
רקע כחול לבן, העדפתי זאת על השחור. הצבעים מהוים סמל למדינה גם ברגעי עצב וגם בשמחה.
אנדרטה גדולה במרכז, לזכר- כולם באשר הם.
עמדות של נרות זיכרון שידליקו נציגי המשפחות השכולות.
בצדדים סמלי חילות צה"ל והיחידות השונות.
ובמרכז, להקת הייצוג בניהולי. שתמחיז, תשיר. תנגן, תדקלם ותכניס את כולנו לאוירת הזיכרון.
אני אשב שם בצד לצידו של הסאונד מן.
בדרך כלל בהפקות, אני דרוכה וקשובה בכל רגע, כדי לודא שהכל מתנהל בתקינות.
היום, אני אהיה שם פיזית.
אבל הם יתפקדו לבד.
הם כבר מכירים אותי, בטקס הזה עיני הדומעות, מרצדות על פניהם של ההורים השכולים ובמיוחד בוחנות את פני חברתי בעלה וילדיהם.
אז מה אם אני הבימאית והמפיקה ויש לי אחריות על האירוע,
גם לי מותר פעם בשנה להיות אני.
יהיה בסדר
סומכת עליהם מאוד
יצדיקו כל דמעה ודמעה שתוגר מעיני.

הנה פירור קטן מקטעי הטקס:
רק חמש דקות / יפעת נגר
"אם היית נותן לי, אלוקים. לבחור רק משאלה אחת.
מכל ים המשאלות, הייתי מבקשת , אחת זעירה.
" תן לי רק 5 דקות איתה, בחזרה".
דקה אחת לומר לו ש... " אני יודעת שהיא צריכה ללכת".
ודקה שניה לומר לו ש... " לעולם לא אשלים עם לכתה".
ודקה שלישית שעל הבחירה דווקא בה אני קצת כועסת.
ודקה רביעית שאני כל-כך אותה אוהבת.
ודקה חמישית כדי לבקש ממך. אולי תוותר ואל - תיקח לי אותה...."