הכל התחיל בקליק

עוד שלושה ימים ו-5 שעות.
עוד יומיים, ו- 3 וחצי שעות
עוד יום
ואווו רק עוד יום, הנה זה מגיע, זה כל כך קרוב
סוף סוף
כמה צפיה, כמה התרגשות, כמה מתח, כמה עונג,
שתעבור כבר השבת, שארגיש שהשבוע הזוהר מתחיל.
היום שלפני
מקלחת שיגרתית
ממרקת את נשמתי, משתדלת להעלים את קמטי המתחים שהצטברו
אולי לא, אולי עדיף להשאיר הכל ככה. לבוא טבעית, להביא את כל המיצטבר.
ממרקת את עורי, אצבעות, ליפה, סבון נוזלי, מים חמים, מים קרים.
הקור מרעיד איברים פנימיים.
שטויות! זה לא הקור זו את.
זה לא בושה להתרגש, להודות שכולך מכונסת בתוך צמרמורת צפיה מתוקה.
זהו, מחר זה קורה.
את יודעת שעשית הכל לקראת זה.
למדת היטב את הנושא, קראת, צפית בהסברים חיים, קנית מה שצריך.
הכל מוכן
ועכשיו צריך אותך, אדוני.
תעבור את מיפתן הדלת ואיתך הדרת השקט האופיינית לך.
תצחק לראותי מנסה להצפין את הרעד.
תסמן לי לבוא אליך, תחבק
תטמון אותי בתוך ריח גופך.
תקבור את ראשי בין צלעותיך, עמוק, חזק, שאנשום את ישותך, שאגע בחדרי ליבך.
ניחוחות מגרים של אוכל ירצדו מסביב.
לילה שלם עמדתי במטבח.
אתה תטעם מהכל. תשבע, תהנה
אני למרגלותיך מתמלאת רסיסי אושר לראותך מעונג מתבשילי.
עוד דקות ארוכות של הכלה.
אצבעותיך הגדולות פורטות על גופי.
אני יודעת שעוד רגע זה יגיע
הרעד מתגבר.
ידיך החסונות לופתות אותי בחזקה
מקרינות גלי חום, מנסות להרגיע.
אני מתחתיך, רגועה ונסערת
מוכנה לצלול למעמקי הכאב, לקבל אותך, כמו שהסברת בשבועות האחרונים,
כמו שהכנת אותי, כמו שאתה רוצה.
מחכה
מנסה לעצום עיניים, להעלם למרומים.
אתה מכריח אותי למקד מבט לתוך עינייך היוקדות, רוצה את כולי בתוך זה.
רוצה להרגיש שאני שם חווה את העונג והכאב: צועקת, גונחת, בוכה, צוחקת- בשבילך.

עוד 8 שעות אתה תהיה כאן.
המרחשות מתבשלות בסירים, התנור צולה ומשחים
והיין מבעבע בנחת במושבו במקרר.

אני ואתה יחד, כמעט יום שלם של עינוגי כאב ואושר
ולמחרת נפגש שוב, נתנשק ונשב סביב ספלי הקפה להתקשקש עם עוד כמה חברים בדסמיים.
עוד 7 שעות זה מתחיל
יומיים של חלום.....

בוקר
אני לבד
הדמעות ניגרות.
היום ירד לטמיון ואיתו גם הפגישות של מחר.
גם באנג שלי, נשמע שבור בטלפון.
שיחות עידוד מימנה, גם היא לא תוכל להגיע לקפה.
אני לרוב מקשיבה, קצת צוחקת ויותר בוכה.
שיחות מרובות ממנו, מחפשים נחמה בקולו של השני ו... אין!
החיים גדולים עלינו!
מתכננים, מחכים, מתרגשים והם באים ומנפצים הכל, כי ככה!

ביטלתי את החופש
הגעתי לעבודה
נעלתי את דלת המשרד
אני לבד
הדמעות ניגרות.
יהיה טוב
אולי בשבוע הבא?
אנחנו רוצים!
מי אנחנו מול החיים?!