להתחשב בכולם
להבליג
לעזור כי זה מאוד לא יפה חוסר ההתחשבות מצידי....
להאיר פנים כי בסופו של דבר משפחה זו משפחה זו משפחה.
ואם לא בא לי?
ואם יש בי עדיין מישקעים מהעבר הלא רחוק?
ואם נמאס לי להיות האחות שסולחת על הכל?
היום בצהרים הגיע מיסרון מגיסי:
"לא לשכוח שבעוד יומיים ימלאו לאחותך 40"
מיסרון כזה אומר במילים אחרות: ברכה קולית זה בנאלי מידי, תחשבי על משהו יצירתי כדי לחגוג לה.
לא זכור לי שאחיותי או גיסי התייחסו אי פעם ליום ההולדת שלי?
הקירבה הראשונה חוגגת לי ואנו מסתפקים בזה.
גם כשהגעתי לגיל עגול, לא זוכרת שמישהו הרים טלפון כדי לברך אותי?
בעלי אומר להיות נחמדה ולשלוח פרחים, כי זו אחותי.
למה אני צריכה תמיד להיות הנחמדה היחידה?
גיסי ואחייניתי אמורים ללון בביתי בסופ"ש הקרוב.
הם יהיו אחרי ארוע מסוים בעירי ומעדיפים להשאר בביתי ולא לשוב לביתם הנמצא במרחק שעה נסיעה.
האירוח מאוד מכביד עלי ולא מתאים לי מסיבות משפחתיות פרטיות שלנו.
אני זוכרת את הימים שהיינו מתארחים אצל אחותי ואותו הגיס.
במספר פעמים דאג לשדר לנו שאנו מהוים נטל עליהם ומאז הפסקנו להתארח בביתם.
אני מנסה לבנות "תירוץ הוגן" כדי למנוע מהם להגיע אלינו.
בעלי מתפלא עלי ואומר שאני צריכה לקבלם ללא היסוס כי ככה נוהגים עם משפחה.
למה גיסי, שאירח אותנו, לא הבין שמשפחה צריך לארח בדרך מכובדת?
אני לא באה ממקום של נקמה או נטירה,
אבל גם לי מותר לשדר חוסר נוחות
אפילו נוכח המשפט הקבוע " עם משפחה לא עושים חשבונות"
לא מתחשבנת אפילו שונאת גיבובי חשבון,
אבל לא תמיד רוצה להיות ה-- נחמדה לכולם.
לפני 13 שנים. 29 באוגוסט 2011 בשעה 19:16
